הפסל של מרים הבתולה שחרב חודרת אליה שולט במזבח של גבירתנו של הצער (או: יגון) בגולגולתא, היכן שכיום ממוקם בחומות של כנסיית הקבר בירושלים. היה זה בדיוק זם, לפי המסורת, שהנבואה של שמעון למרים כן התגשמה: "ובנפשך תחתור חרב" (ספר הבשורה לפי לוקאס ב:34-35). ביום שישי ה-26 במרץ
האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש חגגו זאת במזבח את הטקסיות של גבירתנו של שבעת היגונות, ליטורגיה שמקדימה את תחילת השבוע הקדוש. סגן הקוסטוד, האח דוברומיר ג'סטל ערך את סעודת האדון הטקסית לרגל יום החג שבו אנו זוכרים את שבעת היגונות שאותם סבלה מרים הבתולה: הנבואה של שמעון אודות הילד ישוע (ספר הבשורה לפי לוקאס ב:34-35); המנוסה של המשפחה הקדושה למצרים (ספר הבשורה לפי מתי ב:13-21); כשישוע נאבד משך 3 ימים במקדש (ספר הבשורה לפי לוקאס ב:41-51); המפגש בין מרים וישוע בדרך הייסורים (ספר הבשורה לפי לוקאס 23, 27-31); מרים מהרהרת אודות הסבל ומותו של ישוע על הצלב (ספר הבשורה לפי יוחנן י"ט:25-27); מרים לוקחת את בנה המת בזרועותיה עם הורדתו מהצלב (ספר הבשורה לפי מתי 27ף 57-59); מרים עוזבת את סופת בנה בקרב (ספר הבשורה לפי יוחנן י"ט:40-42).
"זהו המקום שבו כולם יכולים ללמוד כיצד לחיות וכיצד ניתן לגלות את משמכות של החיים עצמם, לרוב בהקשר של כאב וסבל", אמר האח דוברומיר בדרשה שלו. "המקראות שהאזנו להם מעניקים לנו שיעור אודות הסבל, אודות המשמעות והישועה שנעשית על ידי האל." לפי סגן הקוסטוד, ישוע אינו מגיע לשלמות באמצעות טיהור ריטואלי, אולם דרך הסבל והכאב ועל ידי שמקבל אותם עד הסוף, התנסות שחולק אותה עם מרים, אם ישוע, שהינה הראשונה להשתתף ולחלוק בכאב של בנה.
"מרים חשה שחרב חדרת אלי , חרב של כאב בנשמתה הטהורה ללא חטא, כלומר – מראה שיש לה תפקיד בסיפור של הישועה שאינה מוגבלת לרז של ההתגלות, אולם היא משלימה ומושלמת באהבה ובהשתתפות של כאב במותו ובתקומה מן המתים של בנה", המשיך ואמר האח דוברומיר. [...] "היעד של מרים לא מסתיים לרגלי הצלב: עם הסבל שלה, אלוהים הפך את ליבה לחזק יותר על מנת להיות מקום מקלט והשראה עבור השליחים המבוהלים, עבור הנוצרים הראשונים בזמן הרדיפות, עבור כל דור בכנסייה בדרך של חוויה קשה בכל תקופה והיא גם דוגמא לכולנו כיום,כשאנו חיים בעולם המושפע על ידי סבל שנגרם על ידי המגיפה [קוביד-19]".
הטקסיות של שבעת היגונות של מרים הבתולה עדיין נחוג בירושלים כיום ביום שישי לפני יום ראשון של הלולבים, בבזיליקה של כנסיית הקבר בגולגולתא. בכל מקום אחר, מצד שני, יום זה נחוג לאחר מועצת הוותיקן השנייה, כשהוחלט לשמור רק אחד משני ימי החג הללו המוקדשים לגבירתנו של היגון: התאריך של ה-15 בספטמבר שבו מרים הבתולה המבורכת מונצחת. יום החג של שבעת היגונות של מרים הבתולה הינו הוותיק יותר: דבר זה נקבע על ידי האפיפיור בנדיקט ה-13 ב-22 באפריל 1727. היום השני, שנחוג בספטמבר לא נכנס לליטורגיה הלטינית עד 1814, כשהאפיפיור פיוס ה-7 הרחיב את יום החג של שבעת היגונות של גבירתנו לכל הכנסייה.
ביאטריס גוארארה
