הליטורגיה של יום החג הטקסי של הגוף הקדוש ודמו של ישוע המשיח הגיע אל סופו עם ה"מאניפיקאט" בכנסיית הקבר, כשנחוג ביום רביעי, ה-10 ליוני וביום חמישי ה-11 ביוני.
"ההוחדה [אוכריסטיה] הינה כל זאת", אמר מונסיניור פיירבטיסטה פיצהבלה, המנהלן האפיפיורי של הפטריארכיה הלטינית של ירושלים, אשר ערך את הליטורגיה ביומיים אלו וזאת בהקשר להערות על ספר הבשורה. "זה מזין לא רק את החיים הפנימיים והרוחניים שלך, אלא גם את החיבה שלנו, מערכת היחסים שלנו, הכל אשר בקצרה שייך לנשמת החיים שהאל נשף בנו מאז בריאת העולם (ספר בראשית ב:7). ודבר זה הופך אותנו לאנשים שסוגלים לאהוב, בעלי אינטליגנציה של נתינה. את כל זה אנו חוגגים היום עם טקסיות".
בהתאם למסורת של ארץ הקודש הטקסיות נחוגה ביום חמישי בכנסיית הקבר והחלה על הכניסה הטקסית של המנהלן האפיפיורי שערך את תפילתך הערבית הראשונה ביום רביעי. מיד לאחר מכן המנהלן האפיפיורי והסמינריסטים של הפטריארכיה הלטינית השתתפו בתהלוכה היומית יחד עם האחים הפרנציסקאנים, ואשר הביא לסיום של תפילת ה-"קומפליין". במהלך הלילה, בהלימה לליטורגיה שנשמרת לתקופת צום הארבעים, הטקס של המקראות של ערב החג נערך על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטון, לפני האדיקול של הקבר הריק.
מבחינה היסטורית פורסם בשנת 1247 כי הטקסיות נוצרה על מנת להדגיש ולחגוג את הנוכחות האמיתית של ישוע המשיח בהוחדה לאחר היזכרות ביום חמישי הגדול. ממש כפי שהחג של מציאת הצלב הקדוש מסייע לנו להתעמק ברז של הייסורים ומותו של ישוע אפילו באופן עמוק יותר, טקסיות זו גם מאפשרת למאמינים למקד את תשומת הלב שלהם בהוחדה. בדיוק מסיבה זו לאחר חג הפסחא, אירועים אלו מספרים לנו שאפשרי להרהר לעומק אודות הרזים שהטרידום חוגג בשלושה ימים.
מבחינה ליטורגית נערך ביום של המיסוד של ההוחדה – יום חמישי – שממקום בשבוע השני לאחר חג השבועות, כשבחלק מהארצות בעולם טקסיות זו עברה ליום ראשון השני לאחר חג השבועות, וזאת על מנת לאפשר לכולם לחגוג זאת. אירוע הינו חג כפול בארץ הקודש: הראשון בכנסיית הקבר בא לשמר את המסורת המקורית והוא נחוג ביום חמישי. השני שנחוג במנזר של פרנסיס קדוש שבחדר הסעודה האחרונה, מצד שני, מתרחש ביום ראשן שלאחריו.
"מי ייתן והטקסיות שאנו חוגגים ובייחוד בתקופה הייחודית שבה אנו חיים תהיה עבורנו תזכורת נוסטלגיה והמרת הלב", אמר המנהלן האפיפיורי, בסיימו את הדרשה שלו. "מי ייתן ותהיה זו תזכורת של הקריאה הנוצרית שלנו, של הכנסייה, של הקהילה שיודעת להציע את עצמה ויכולה לחיות הפסד, ללא תחושה של להיות אבודים מסיבה זו. נוסטלגיה לשם שמיים, שלשם אנו שייכים כבר, ושאנו חווים בסקרמנט זה". ולבסוף, המרת הלב: כך שבתקופה זו שבה אנו חיים כעת מאפשר לנו לחשוב על דרך החיים שלנו, לכוון אותם לשינוי של פרספקטיבה, שהינו מכבד יותר את ההרמוניה ל הבריאה ושל האמת של האדם, אשר ישוע המשיח גילה לנו".
האירוע הסתיים עם תהלוכה מסורתית סביב לקבר הריק שלוש פעמים, המרכז של האנסטזיס, ופעם אחת סיבוב סביב אבן המשיחה, ששם נאמרה שלוש פעמים ברכה טקסית עם הקדוש מכל: האחת לפני האדיקול, השנייה במזבח של מרים המגדלית והשלישית בקפלה הפרנציסקאנית
ג'ובאני מלספינה
