השנה שוב ההכרזה על התחייה נערכה בירושלים ונפוצה בכל העולם.כנסיית הקבר היה המקום הראשון בעולם היכן שנערך ליל השימורים או ערב חג של חג הפסחא, למרות שנערך ללא מאמינים. בהתאם למסורת שמשמרת את הסטאטוס קוו, המנהלן האפיפיורי של הפטריארכיה הלטינית של ירושלים ערך את ליל השימורים של החג, כשמתייחס ל"אמא של כל ליל השימורים בעולם" ואשר נערך ב-8 בבוקר. הכל החל עם הטקס של ה"לוצרניום", עם הדלקת הנרות של חג הפסחא, האש אשר מסמלת את התחייה של ישוע אשר מאירה את החושך של החטא.
לאחר מכן הוקראו שבעה מקראות מהתנ"ך [הברית הישנה] ושניים מהברית החדשה: בהם, הכנסייה מהרהרת בפלאים שהאל השלים עבור עמו ובבטחון בהבטחתו. בעת ה"גלוריה" [כבוד לאלוהים במרומים"], הפעמונים צלצלו בקל רם, כמו כן גם המוסיקה מהעוגב: הבשורה הטובה של התחייה של ישוע עבור הישועה
של העולם הוכרזה לפני הקבר הריק, המקום של התחייה במהלך האירוע היה גם חידוש של הבטחות הטבילה, לפני קערת המים, ואשר זכה לקבל ברכה עם ההטבעה של נר חג הפסחא בתוכה.
"אחים ואחריו יקרים שלי, עד כמה שזה נראה, מה שאנו חווים בימים אלו הינו הכי קרוב לחוויית הפסחא ולסימן, היקר מאד ותמיד בעל עוצמה, של כנסיית הקבר של ישוע שבו אנו חוגגים", אמר מונסיניור פיצהבלה בדרשה שלו. העדר טקסים זו, העדר של פנים, העדר של נוכחות, העדר של קשר שבאמצעותו כל אחד מאיתנו חי, למרות ההגבלות שנכפו עקב מצב חירום בריאותי, גורם לפחד, דאגה והשתאות. "האין לא כך חשו הנשים בשחר של היום הראשון של חג הפסחא, המשיך ואמר הבישוף. "האין אלו הרגשות אלו של השליחים לאחר הצער של יום שישי הגדול והדממה של יום השבת? האין הדרמה שלהם דומה למה שאנו חווים". השמחה של חג הפסחא, לפי מונסיניור פיצהבלה ממוקם בדיוק ביכולת חדשה להתבונן על העדר ועל הדיאלוג עם כאב. "כך פה, היום, עבורי, עבורכם, עבור מחוז הבישופות שלנו, עבור הכנסייה ועבור העולם, אני מבקש מהאל עבור חג הפסחא דרך של התבוננות, חזון חדש לתשובה טובה יותר שהוא מעולם לא הפסיק לספר לנו: בוא וראה".
ביום ראשון, סעודת האדון של חג הפסחא נערכה לפני האדיקול שבכנסיית הקבר, בנוכחות של האחים הפרנציסקאנים של האחווה של כנסיית הקבר ונערך על ידי מונסיניור פיצהבלה. לאחר ההוחדה [אוכריסטיה] , שמחת חג הפסחא הוכרזה בארבעה מקוות שונים, בהתאם לארבעת הנקודות המרכזיות, מסביב לקבר שבו ישוע איננו נמצא. זהו סימבול חשוב כיצד ההכרזה של התחייה הגיעה לכל פינה בעולם. דבר ה' נלקח לאחר מכן בתהלוכה טקסית מסביב ל-אדיקול ולאבן המשיחה.
בנוסף לכל ההיעדרויות שנחוו בזמן זה של מגיפה, בדרשה שלו מונסיניור פיצהבלה הזכיר דבר מה במיוחד: ההיעדרות של האפשרות של לחגוג את הישועה. "אי יכולת לחגוג את הישועה, במהלך ה-טרידום הקדוש, באווירה של פחד וחוסר וודאות, הפכה אותנו יותר מודעים לשבריריות שלנו ולמגבלות שלנו", המשיך ואמר הבישוף. (...) אולם, בזמן זה של קשיים גדולים ושל בדידות, ייתכן ואנו לוקחים את המילים שמרתא אמרה לישוע כמו היו אלו המילים שלנו עצמנו: " וַתֹּאמֶר מָרְתָא אֶל־יֵשׁוּעַ אֲדֹנִי לוּ הָיִיתָ פֹּה כִּי־אָז לֹא־מֵת אָחִי" (ספר הבשורה לפי יוחנן, י"א:21). עד כמה הבדידות הזו מעיקה עבורנו, כמה קשה זה להיות מודרך על ידו בדרכים לא ידועים אלו! ובכן, כאן, נוכחים מול הקבר הריק הזה, אנו כעת רוצים לזעוק: האדון, לא זנחת אותנו לזרועות המוות. הקבר הוא ריק אתה אינך עוד בקבר, משום שאנו יודעים שאתה האדון חי ונמצא כאן עימנו. האהבה שלך תומכת בנו, מאירה את הקיום שלנו ומביאה לנחמה לתקוות השבריריות שלנו".
הדרשה של מונסיניור פיצהבלה בכנסיית הקבר הגיעה אל סופה בפירוט שאמונה אינה מבטלת את האופי הדרמטי של הקיום, אולם זה יכול לפקוח את העיניים ואת הלב לפרספקטיבה של ישועה, של חיי נצח ושל שמחה: "זה מה שאנו חוגגים ביום החג של חג הפסחא וזה מה שאנו רוצים לחגוג עם חיים. מי ייתן והקבר הפתוח של ישוע יפתח את הקברים של עצמנו גם כן!".
ביאטריס גוארארה
