האח הפרנציסקאני ג'ון קואסי בומה, האחראי על הסקריסטיה בבזיליקה של הבישור שבנצרת, הינו בן 58 והגיע מ-גאנה. האח ג'ון הינו עדות של הפרנציסקאניזם החי, באמצעות חייו והשירות שלו בארץ הקודש שבה הוא חי משך 30 שנה.
הוא בילה את ילדותו בגאנה, אולם התקרב לפרנציסקאניזם באמצעות חבר שנכנס למסדר הפרנציסקאני.
אירוע זה החל את ההרפתקה שלו ללכת אחרי צעדיו של ישוע ושל פרנסיס הקדוש, אשר הוביל אותו לשרת את הכנסייה בארץ הקודש.
מה משך אותך לגבי הפרנציסקאניזם עד כדי כך שהביא אותך לבחור בכך כדרך החיים שלך?
הסיפור שלי החל בשנת 1972, ב-גאנה, כשהתחלתי לראות את העבודה של המנזרים הפרנציסקאניים במדינה שלי. התבוננתי בהם, כבר התחלתי לחשוב שזה יכול להיות היכן שאמצא את עצמי.
לאחר המפגש הראשוני הזה, התחלתי לקרוא במקורות הפרנציסקאניים וחשתי בקריאה בעקבות הסיפור של פרנסיס הקדוש, מהדרך שבה הוא עזב את הכל וחי לפי הבשורה הקדושה ששינתה את חייו: כמוהו, רציתי גם כן בכך. שניים מאצלנו כבר עזבו, האח גבריאל, שחי כיום בקפריסין, ואני ואחרינו הבישוף של המחוז הבישופות שלי החל לשלוח כל שנה שני הערים על מנת להכיר טוב יותר את הפרנציסקאניזם פי שנחווית בקוסטודיה. לעת עתה, עשר מאיתנו המשיכו בדרך הפרנציסקאנית.
השאיפה שלי היתה רק לשרת את האל בפשטות, כך שהקריאה השנייה היתה לשרת במסדר כאח עמאי. היתה זו בחירה טבעית עבורי, שהיתה התוצאה של שירות שכבר ביצעתי בבית בגאנה היכן שכהני הדת והבישוף גרו, כך ידעתי מה מצפה לי בהמשך.
ספר לנו על הדרך שלך?
חיכינו שמונה חודשים לוויזה וב-4 באוקטובר 1987, עזבנו לרומא היכן שההתרשמות הראשונית היתה במנזר עם חדר האוכל שהיה מלא באחים פרנציסקאנים. עברתי את תקופת החניכות הראשונה שלי ברומא בקולג' של טרה סנטה שב-קסלוטי.
החניכות שלי המשיכה במצרים, באלכסנדריה, בשנת 1988. לאחר הנדרים הארעיים, נשארנו בקהיר למשך שלושה חודשים ולאחר מכן עברתי לבית לחם בשנת 1989. בשנת 1992 לאחר הנדרים הסופיים, הייתי מיועד להגיע לעין כרם ולאחר שלוש שנים הועברתי לכנסיית הקבר ושם שירתתי משך 12 שנה. בשנת 2007 הועברתי לבית לחם למשך תשע שנים והגעתי לנצרת החל משנת 2016.
בתקופה שלי, מי שלא היה מיועד לכהונה (כמוני) היה צריך לעשות שלוש שנים של פורמציה בהשוואה לתהליך הקלאסי של לימודי תיאולוגיה של כהן דת לעתיד. השירות הקונקרטי באחוות מתחיל בסוף של שלוש שנים אלו.
איזה סוג של שירות ביצעת?
מההתחלה הייתי מיועד לסקריסטיה, אולם השירות שלי לא רק קשור לאירועים ליטורגיים, אלא גם לקבל את פני עולי הרגל, שלעיתים אני מאד רגיש כלפיהם. אני חושב שתשומת הלב הגדולה היתה לקבל את פני עולי הרגל. כשעולי הרגל ביקשו ממני להישאר ללילה עימם, בכנסיית הקבר או בבית לחם, תמיד חשתי רגש עז, ותמיד היה מישהו שהתרגש מאד. בייחוד, בבית לחם, ראיתי הרבה אנשים שבכו מתוך רגש כשהם הבינו שהם יכולים להתפלל ולהרהר במקום שבו ישוע נולד. לרוע המזל, זה נורמאלי עבורנו לא להיות מסוגלים להקדיש את עצמנו לעולי הרגל באותה אינטנסיביות, משום שישנם מהם בכל יום. אני חושב שהמחויבות שלנו חייבת לנסות ולהשאיר זכרונות חיוביים, משום שעולי הרגל הגיעו כדי ללכת למקומות שבהם ישוע הלך.
האם השירות שלך שינה דבר מה בתפילה האישית שלך האם אתה מסוגל להתפלל?
כמובן! לפעמים אפילו אין כל צורך לחכות לרגע מושלם או להפסיק לעבוד. אני חושב שזה מספיק שיהיה שלום פנימי [או: שלווה פנימית] ולאחר מכן אתה יכול להתפלל בכל מקום ובכל מצב. למרות מקצבים שונים שבהם התנסיתי, בייחוד בכנסיית הקבר, אני מבין כעת שזה הכרחי לשמור על זמן לתפילה והליטורגיה של השעות מסייעת לנו בכך, משום שזה תומך בתפילה אישית ומאפשר להתמקד בכמה רגעים במהלך היום להקדיש לדבר ה'.
מהי מערכת היחסים שלך עם האל?
בחיי, אני חווה שזה אמיתי שמי שהולך בעקבת האל יש לו יותר שלום [או: שלווה] בליבו. שירות של האל שומר על השלום [שלווה] שבתוכי, ואני בטוח שזהו מקומי. לחיות במקומות אלו סייעה לי ומסייעת לי לצמוח מבחינה רוחנית וכל הזמן לחפש את החסד ואת רצון האל. בוודאי, פתיחות של הלב הינה בסיסית על מנת להקשיב, ואני יכול להעיד מעל לכל לאחר שחוויתי אירועים לא נעימים שקשורים לארץ זו בעבר משך 30 השנים, אולם החסד מתגבר על הכל.
האם ישנו אירוע חשוב אחד מחייך שטלטל אותך בשנות שירותך?
הסיפורים של עלי רגל שהגיעו לכאן מכל העולם בהחלט עשו עלי רושם עז וכל יום ישנו מפגש חדש. למשל, כשהייתי בכנסיית הקבר, חלק מהם ביקשו ממני לקבל את השמן שבמנורות מיפן ועד גאנה, ולאחר מכן הם סיפרו לי על ניסים שהתרחש לאחר שקיבלו את זה, כולל מתנות מושגת תודות לתפילה עם הקטורת.
מהי ארץ הקודש עבורך?
עבורי היא המקום המבורך של ישוע, היכן שהוא נולד ומת. עבורי, זהו חסד לחיות כאן משום שהדרך כולה של ישוע הינה כאן. מעולם לא דמיינתי שאהיה כאן. השמות של המקומות הקשורים לסיפור של ישוע היו מוכרים לי מאז שהייתי קטן, אבל להיות כאן זה ממש חסד מיוחד.
מה היית אומר לאנשים שמחפשים את דרכם?
החל מההתנסות שלי, אני יכול לומר שהדבר היחיד הוא להתחיל להתפלל והאל יפתח את הדרך להבין באיזה כיוון ללכת. ולאחר שמבינים זאת, עליך להיות מחויב לעצמך אפילו להתפלל יותר ולעשות יותר את מה שנקראת לעשות, עם כל הלב שלך.
ג'ובאני מלספינה
