מסע העלייה לרגל של האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש והקהילה של הנוצרים המקומיים מתקיים בכל שנה במהלך הצום של צום הארבעים שהתחדש ביום רביעי ה-8 במרץ. אלו הינם מפגשים שבועיים במקומות בירושלים הקשורים לייסורים של ישוע המשיח.
החלק הראשון של העלייה לרגל בתקופת צום הארבעים מתרחש במקום הקדוש של דומינוס פלוויט [האדון בכה] הממוקם בהר הזיתי. שם, התקיימה האפיזודה שבה ישוע המשיח התבונן על ירושלים, הזיל דמעות על העיר וניבא את ההרס שלה כפי שמוזכר (ספר הבשורה לפי לוקאס י"ט:41-44).
המזכיר של ארץ הקודש, האח הפרנציזקאני אלברטו פארי, ערך את סעודת האדון בשעה שהאח הפרנציסקאני אלסנדרו קונילו, מרצה ומזכיר במכון הפרנציסקאני לחקר המקרא שבירושלים, דרש את הדרשה והפרשנות אודות דבר ה'.
בדרשה שלו, האח אלסנדרו, התייחס לאפיזודה הנ"ל מספר הבשורה לפי לוקאס כנקודת התחלה, מפתחת את ההרהור אודות הפרדוקס של הכאב של האל שבמקרא ואודות השפה שהאנושות שהאל ביטא באינטראקציה עם בני האדם. הדמעות, האירוע המרכזי במקרא הראשון – "תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל תדמינה כי שבר גדול...." (ירמיהו פרק י"ד, 17) ובספר הבשורה "כאשר התקרב וראה את העיר, בכה עליה" (ספר הבשורה לפי לוקאס י"ט, 41) – מעניק לנו את הדימוי המטריד של האל שהוא מרוחק מאד מהרעיון הפילוסופי שהינו נתפס שהאלוהי נפרד מהאנושי. "האל בוכה, חסר סבלנות, כלומר – מי שלא יכול לדעת את הייסורים בדרך שבה האדם לא יכול לשנות את נשמתו, כפי שמתרחש באנשים, בדיוק אל זה, שהפילוסופיה מתארת לנו כמי שחסר רגישות, לא כפוף לשינוי, דווקא הוא בוכה."
האח קונליו ציין גם כן ספר הבשורה לפי לוקאס, לישוע היה תמיד צמוד התואר ה"אדון", דומינוס בלטינית, שמתורגם לעברית "אדוני", כלומר אחד מהשמות של האל בתנ"ך. כמו כן הינו גשר בין התמ"ך ובין הברית החדשה, גם מרמז שהיה זה האדון, כלומר ישוע כאל ולא רק כאדם, שבכה. כתבי הקודש לכן מעניקים לנו את האל שמסוגל לבכות ולבטא רגשות כבני אדם אולם אין זה מהווה התחמקות מזהותו האלוהית שלו, שבאפיזודה שבספר הבשורה כבספר של ירמיהו, גם מבוטא באמצעות החובה לעשות צדק: "חטאי האדם נראים ששוברים את הזהות של האל, הטוויים בין החובה של לעשות צדק ובין החובה של לאהוב עד אינסוף וללא תנאים את אלה שמרדו והוא חש עצבות שכזו עבור החטא." אולם חובה כפולה זו יכולה להצביע על אמביוולנטיות וסתירה, כשלמעשה זה מתקשר במסר אחד, כך שהאל אוהב אותנו: "השיפוט של האל מבטא לירושלים, הן בתנ"ך והן בברית החדשה, אינו מבטא את האדישות של האדון אודות גורל עמו, עבורנו, אולם להפך, אהבתו מלאת התשוקה שיש לו כלפינו."
לסיכום, האח אלסנדרו מעודד את המאמינים לגלות מחדש את הפאתוס של האל: "האל מגלה את עצמו בתשוקה שהוא מבטא, ואין זו אנתרומורפוזיס נאיבית, אלא ביטוי אמיתי של דאגה של האל שיש לו עבור האנודות והאנשים והמעורבות שלו בסיפור האנושי."
פיליפו דה גרציה
Filippo De Grazia
