גרנדיוזי וטקסי, הפסיפס הגדול המעטר את "כנסייה אחת, קתולית וכנסייה שליחית" אשר מכסה את כל האפסיס של הבזיליקה העילית של הבשורה בנצרת קשה מאד שלא להבחין בה; מאסטרו זוראטו שהרכיב את הפסיפס הזה, חתיכה אחר חתיכה,, בעבודה של מיומנות רבה ניתן להעריך מצד כולם, הוחזר לכאן לאחר 50 שנה.
רנאטו זוראטו הגיע מ-קודרויפו (אודין) ולאחר שלמד בבית ספר לאמנויות הפסיםס ב-ספילימברגו בשנו ה-60, קיבל את התואר כאמן בפסיפס מאותו בית ספר, הוא החל מייד לעבוד בסדנאות פסיפס של ד'אנולו אומברטו שבמלאנו.
"כשהייתי בן 19 הייתי בר מזל לפגוש את פרופ' סבטורה פיומה", נזכר מאסטרו זוראטו, "שבזמנו היה המתכנן בלה סקאלה שבמילאנו: הו רק הוזמן לעשות את הפסיפס הגדול עבור האפסיס של הבזיליקה החדשה של הבישור בנצרת, ושם החלה ההרפתקה המרהיבה."
הפסיפס האדיר של 40 המטר מראה את "הכנסייה הקתולית האחת, הקדושה, של השליחים" שהושלם משך שנתיים, והבזיליקה החדשה, מבנה מודרני נבנה על ידי הארכיטקט האיטלקי ג'ובאני מוציו, ואשר הוקדש ב25 במרץ 1969.
"היתה זו עבודה שדרשה מחויבות רבה ואומץ בין תכנון, הרכבה ויישום. מסקיצה קטנה על ידי האמן פיומה, 80 על 100 ס"מ היה לארגן סקיצה על נייר במידה של 140 מטר מרובעיך. לאחר מכן התחלנו למקם את החתיכות של הפסיפס, עם טכניקת פסיפס הידועה כ"הנחה הפוכה" (האבנים של הפסיפס מודבקות על הצד השגוי של הנייר. כשהדגם סוים, הופכים את הבד והעבודה נדבקת לתמיכה סופית).
סלבטורה פיומה היה קפדן מאד לגבי הבחירות של החתיכות והצבעים של האמייל: היה בבעלותו חומרים יקרים שהומסו בוונציה במיוחד על מנת ליצור ניואנסים חדשים ייחודיים של אוכרה ושל אדום. הקומפוזיציה האדירה הונחה בחדרים של החנות של לה סקאלה שבמילאנו, שהיה המקום היחידי שיכול היה להכיל יצירה בסדר גודל שכזה.
"פרנקו זפירילי גם כן הגיע לראות את זה והחמיא לנו על יצירת המופת. לאחר מכן חילקנו לחלקים, עטפנו ושלחנו את הפסיפס הענק והגענו לנצרת: משך 45 ימים הנחנו את זה על הקיר, כשזה כבר היה ממופה באופן מלא."
רנאטו זוראטו חזר לאחר 56 שנה מאוחר יותר את הפסיפס, מנצל את ההזדמנות לערות מסע עלייה לרגל לארץ הקודש: "כאשר נכנסתי לבזיליקה, חשבתי: זה עצום, מלכותי ועוצמתי. לא יכולתי לזוז למשך 10 דקות, כאילו שלא יכולתי להתבונן בזה. לילה אחד ברגע של רגש רב, ישבתי על המדרגה ובכיתי. לאחר מכן עליתי למעלה ונגעתי בפסיפס: זה היה כאילו זכרתי כל אחד מהחתיכות שנבחרו והונחו באופן כה מוקפד."
"הפסיפס הינו אמנות שבה התנסיתי תמיד עם תשוקה רבה, באופן עמוק מאד. זה מחבר אותי לכל העבודות שלי, כגון המדונה של גואדלופה שגם כאן בנצרת והפאנל של המפגש של שאול הקדוש והאתנגוראס מאת אלדו קרפי שכיום ניתן להעריך בדומינוס פלוויט ["האדון בכה"] . האח קרלוס מולינה, המנהל של קאזה נובה בנצרת והפרנציסקאנים של המקום הקדוש כולם בירכו אותי והיו מאד שמחים לפגוש אותי. דבר זה גורם לי לחוש שמח באופן מיוחד. לחזור כאן לנצרת הינו חסד ואני יודע שחלק מהלב שלי תמיד יישאר קשור לבזיליקה הזו."
Silvia Giuliano
