בין השנים 1948 ועד שנות ה-70, הקוסטודיה של ארץ הקודש היתה מעורבת בהפקת סרטים, תחילה עבור קהל של חברים הקרובים לארץ הקודש, אולם היו אחר כך בשימוש של פעילויות של קתשיזם והן כקידום של ארץ הקודש.
רוב הסרטים נעשו על ידי בימאים שאינם מקצוענים לחלוטין, ולאחר מכן יכולנו להגדיר אותם כ"עבודה חובבנית בסטנדרט גבוה". ניתן לראות בהם כאבן דרך בקטגורית הצילום המכונה "קולנוע שימושי". שלושים ושבע כותרים עברו לדיגיטליים, לאחר ניתוח ושחזור , והסרטים ארכו בין 2 דקות ל-9 דקות, למעט כותר אחד שהגיע ל-100 דקות.
הפקת הסרט על ידי הקוסטודיה של ארץ הקודש שהינו חלק מענף או תחום של תיעוד שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה על ידי מספר מוסדות מיסיונריים.
אחד מהדמויות יוצאות הדופן בהפקת סרטים אלו עבור הקוסטודיה היה עורך דין, רינלדו דל פברו (ונציה, 1909 – רומא, 1977). דל פברו, היה נלהב לגבי הקולנוע ועם ניסיון מרשים בכתיבת תסריטים וניהול, הפיק סדרת סרטים בשם הקוסטודיה עבור הקומיסריאט של ארץ הקודש, עם פיקוח של האח אלפונסו קלברזה כשהיה אחראי בזמנו על המרכז של "פרסום ותעמולה" במילאנו – כיום זהו מושבה של הקרן של ארץ הקודש ושל ההוצאה לאור של ארץ הקודש.
פרופסור אלנה מוסקוני, מרצה בהיסטוריה של הקולנוע באוניברסיטת פאביה ונואמת בהרצאה שהתקיימה ב-22 בנובמבר במילאנו, הסבירה את הסיבות ששכנעו את הקוסטודיה לבחור בקולנוע כצורת ביטוי. המפגש היה בחסות של הקרן של ארץ הקודש, לרגל האירוע של השחזור והמהפך הדיגיטלי של חלק מהסרטים, כשהאוצר היה מוזיאון הקולנוע של מילאנו.
המרצה הזכירה שהסיבות להפקות אלו בוטאו על ידי התרומה של האח הפרנציסקאני אלפונסו קלברזה, כשבשנות ה-50 היה האחראי על "מרכז הפרסום והתעמולה" של מילאנו. האח קלברזה כתב במגזים איטלקי "ארץ הקודש" ש"הסרטים מזמינים את הנוצרים להכיר את ארץ הקודש שבה נולד וחי ישוע המשיח; לאפשר לעולי רגל לחיות מחדש את ההתנסויות שלהם במסעם; ולבסוף, מטרתם לאפשר לעולם להכיר בכך שצדק ושלום שמקורם מארץ שסובלת מקונפליקטים. אלו הם היעדים שהיו מיועדים לקהל אפשרי והתנאים של ההקרנה."
ישנם מספר נושאים המאפיינים את הכותרים של 37 הסרטים המשוחזרים בגרסה דיגיטלית: סרטים כגון "האמא" (1955), "דברי הימים של מרים הבתולה" או "חג המולד בבית לחם" (1954), בשעה ש"העמק מתחת לים" (1954), "ארץ הקודש" או "בעקבות צעדיו של האל" בוחרים בגישת המידע. כמו כן, חשוב להזכיר ש"חזרה למקורות" (מאת רינלדו דל פברו, 1964), אודות הביקור של האפיפיור שאול ה-6 לארץ הקודש וסרטים מאת הבמאי ארנסטו רמני ב-1948 המתארים את המצבים של המקומות הקדושים של ישוע לאחר מלחמת העולם השנייה.
בינואר 1955, מריו ורדןנה, אחד ממבקרי הקולנוע החשובים ביותר בקולנוע האיטלקי ומרצה בתחום ההיסטוריה וביקרות סרטים, כתב אודות כל זה בכתב העת "רוויסטה דל סינמאטוגרפו" [כתב העת של קולנוע-גרפיקה]. במאמרו, הוא הדגיש את הערך של העבודה של הפרנציסקאנים בתחום הקולנוע, שלא היה מוגבל להיבט רוחני, אלא התייחס גם להיבט היסטורי, גיאוגרפי ואנושי.
"סרטים היסטוריים נוטים לקטלג תחת "קולנוע שימושי", כלומר – קולנוע חובבני המקודם על ידי מוסדות דתיים, חינוכיים ומקצועיים לצרכיהם, בייחוד בשנות ה-50 וה-60", אצרה פרופ' מוסקוני. "ייתכן וזהו קולנוע משני, אולם הוא היה בעל תפקיד שהוא משני ברמה החברתית: הוא הביא את האנשים שלא היו חובבי קולנוע רגילים לעולם של התמונות הזזות, זה הביא רעיונות חדשים והרחיב את הנושאים שדנו בהם כשאין נושא מקורי, בשירות של יעדים קולקטיביים", אמרה וסיימה את דבריה פרופ' מוסקוני, כשמדגישה את הפוטנציאל החיובי של קולנוע "שימושי" זה, שתרם ללימוד של הקהל כיצד לקרוא תמונות זזות.
ג'ובאני מלספינה
