היה זה ביקור שתוכנן מלפני שנה והוא חפף בדיוק לימים של המתח החמור ביותר בישראל, עם מלחמה מתמשכת בעזה וסיכון של פתיחת חזיתות מגוונות. השר הכללי של המסדר הפרנציסקאני, האח מסימו פוסארלי, בראיון עבור אתר הבית של הקוסטודיה, מהרהר אודות המצב והאתגרים של הקהילה של הקוסטודיה של ארץ הקודש, אולם גם אודות המשמעות של הכריזמה של פרנסיס הקדוש באר שסומנה ב"סטיגמטה", הפצעים של ישוע המשיח, כמו גם אודות החשיבות של דו שיח, נוכחות ושפת האהבה.
כאשר הביקור הזה תוכנן, המלחמה העכשווית טרם פרצה. אתה הגעת יום אחד לאחר ההתקפה האירנית. האם ניתן לומר שהעובדה שאתה כאן בדיוק שלוש ימים, קרוב לאחים שלך, הינה סימן של ההשגחה העליונה?
הביקור הזה [במקור] כלל קבוצה גדולה יותר, עם הנוכחות של כל מועצת המנהלים הכללית. בסופו של דבר, הנסיבות משמעם הינה שרק אני והסגן שלי הגענו. הרבה אנשים יעצו לנו שלא להגיע עקב סכנה רבה, אולם לאחר חשיבה אודות האחים שלנו, הנוצרים, החיים כאן במצב של סכנה בכל יום, חשבתי שאוכל להגיע למספר ימים גם כן. היה זה בדיוק הרוח של הקרבה והקשבה לכך שבאתי. גם אני מאמין שזה השירות שלי כשר כללי, זה חשוב להגיע לאר הקודש לא רק כל שש שנים, אולם באופן סדיר יותר, על מנת ללוות א הנוכחות הזאת. אינני יכול לפתור דבר, אבל אני יכול להיות כאן וזה דבר חשוב מאד.
כרגע, לא נראה כאפשרי ששני הצדדים ימצאו נקודות שבהם שני הצדדים יכולים להיפגש או להבין זה את זה, כיצד אתה רואה את חשיבות הדו שיח שתמיד היה נקודה מרכזית של היעד של הפרנציסקאנים בארץ זו?
בדו שיח, כל אחד מהצדדים חייב להיות מוכן להפסיד דבר מה, כל אחד חייב להיות מוכן לקחת צעד אחורנית, וזה נראה קשה מאד עבורי נכון לעכשיו. בדו שיח שהיה בין פרנסיס הקדוש ובין הסולטן, פרנסיס היה מוכן למצוא האיש זה צד חיובי והסולטן גם היה פתוח לפרנסיס: דבר זה אפשר את המפגש שלהם. המלחמה התרחשה והנוצרים הובסו בקרב ופרנסיס לא פתר דבר באופן מיידי. ברם, הכוח של המפגש הזה ושל לקחת צעד אחורנית ששניהם עשו היה כה חיוני שאנו מדברים אודות זה גם כיום. אני חושב שאם פרנסיס היה באמצע שדה קרב כעת, הוא היה מסייע לכולם לקחת צעד אחד אחורנית ולהתבונן בטוב של האנשים בארץ זו.
השנה הזאת, אנו חוגגים את שנת המאה של שני מקומות קדושים כן באר הקודש: הבזיליקה של ההשתנות [טרנספיגורציה] שבהר תבור והבזיליקה של הייסורים שבגת שמנים. מה המשמעות עבור הפרנציסקאנים להיות עדיין השומרים של המקומות הקדושים בתוככי קשיים רבים כל כך?
פרנסיס הקדוש עושה שימוש בפועל "לשמור" (או לטפל). לשמור על אינו משמעו לשים דבר מה מתחת לזכוכית או להסתיר אותו. לשמור על הינו לשמור, להקשיב, להתבונן ולהיכנס אפילו שהרז המעמיק שבו אנו חיים. לשמור על המקומות הקדושים עבורנו הינו להיות במקומות אלו באופן דינמי, קודם כל, עם המשכיות של תפילות ועם המשכיות של התערבות. לשמור גם משמעו לאפשר למקומות לדבר היום, אפילו בשפה של האמנות. הערכתי שוב את הכנסייה של הר תבור, של גת שמנים ושל מנזר ההצלפה. היה זה אותו ארכיטקט שהצליח, באמצעות ביטוי של הרז של ישוע המשיח שאנו זוכרים שם. השפה של האמנות, התפילה ושל השפה הבסיסית של השארות במקומות האלה מספר לנו שהאל אוהב את הארץ הזו ואוהב את העולם. אני מאד שמח בהקשר של השפה של האמנות ושל היזכרות של יום השנה של 100 שנה של הבזיליקות הללו. לראות את הניגוד בין האור והחושך – זה הכותר של התערוכה שיש בכנסיות של ברלוצי (הארכיטקט שתכנן אותן, הערת העורך) שמחזיר לנו את הטעם של היעד שלנו כאן, זה מזכיר לנו את זה ואני מקווה ששנת המאה עוזרת לנו להחיות מחדש את החסד.
יום שנה חשוב נוסף הינו 800 שנה מאז הסטיגמטה. מה המשמעות לחיות את הכריזמה הפרנציסקאנית במקומות שנושאים את הסימנים הללו של הייסורים? האם ישנה דרך פרנציסקאנית לשלום?
אני משתמש בביטוי האיטלקי "סטיגמטה", עם האות ג', המזכירה את הפצע. פרנסיס קיבל את הפצעים של ישוע האדון ובדומה לישוע, נשאר פצוע. ישוע תמיד נשא בתוכו את הסימנים של הייסורים, התחייה לא ביטלה את הפצעים. פרנסיס מזכיר לנו שהסטיגמטה, הצפעים של התנאי האנושי שלנו מותרים. האדם הנוצרי לומד לחיות במציאות מרובה בסטיגמטה, של פצעים ובאמצעות עיניים חדשות של האמונה. המבט הראשון של האמונה שאני יכול לראות באחים ובאחיות שלי בעולם הינו ראשית כל מבט של אהבה: להישאר שם, קרוב לאותם אנשים ולאהוב אותם. אנשים מבינים את השפה הזו מייד. המבט השני הינו גינוי, להיות דבר האל של שלום מעל לכל למי שאינו יכול לדבר ולמי שאין קול משום שאף אחד לא מקשיב להם, כלומר – העניין. לאחר אנו מתחילים – הנקודה השלישית – לעבוד אודות השלום, סימנים קונקרטיים של השלום בתוך ודרך הפצעים.
הקוסטודיה מגדירה את "הפנינה של כל היעדים" של המסדר הפרנציסקאני ובמכתב שלך למסדר, אתה תזמין את האחים להיות מוכנים לקבל יעד זה....
הביטוי "הפנינה של היעדים" הינו טיפוסי לנו ומעט רטורי משום שאנו אומרים זאת ואז זה נשאר שם. זו פנינה שיש לחפש אותה, שיש לאהוב אותה ושעליך לאתרה, לא נינה ששמים במוזיאון. אני רוצה להזכיר לאחים שזה היעד הראשן של המסדר שלנו, יחד עם מרוקו, וזו דוגמא של היעדים של המסדר. לחיות בקרב אנשים מאמונה אחרת, מתרבות אחרת ומשפה שונה כאחים וכאחים מהמסדר הפרנציסקאני. ארץ הקודש הופקדה אלינו על ידי הכנסייה. זוהי ה"פנינה של היעדים" משום שאנו עונים על הקריאה של הכנסייה. אני רוצה לעזור לאחים שוב להיות יותר מודעים לקריאה זו. אין זה "אני מרגיש שיש ללכת לשם", אלא "אני עונה לקריאה" כמו היעדים כולם.
איך אתה תופס את האחים של הקוסטודיה ואילו מילים היית רוצה להשאיר להם?
מצאתי את האחים במצב טוב יותר משחשבתי: להיפגע על ידי כל דבר שקורה אולם מתעקשים להישאר כאן. המילים הראשונות הן, "בבקשה, אחים, תישארו כאן". הרבה עוזבים, משני העמים בארץ זו. אפילו הנוצרים עוזבים. אנחנו נשארים כאן. ברור, שאין לנו משפחות או ילדים כאן, ייתכן וזה יותר קל לנו. אבל להישאר כאן הינו סימן גדול. להישאר ולא ספונים במנזרים שלנו, אלא נשארים עם האנשים. ולאחר מכן נשארים כמו מתווכים – המילה השנייה. נשארים כמו אלו שהולכים בין שני הצדדים, מזכירים לאלוהים שזהו עמו, מציעים את עצמנו לשלום האל, כמו חברים של האל בכתבי הקודש: אברהם אומר "אם אין בך רחמים עליהם, האל – אנא קח אותי עימם גם כן". המילה השלישית הינה "התבוננו אל העתיד החל מעכשיו". בשעה שאנו חסומים על ידי המלחמה, התבוננו בעתיד מעכשיו."
Marinella Bandini מרינלה בנדיני
