לרנקה: המחויבות של הקוסטודיה בתמיכה בקהילות הקתוליות

לרנקה, העיר השלישית בגודלה מבחינת  אוכלוסיה בקפריסין ממוקמת בחוף הדרומי-מערבי של האי, הינו גם מושבה של אחת מארבעת הקהילות  הקתוליות-לטיניות:היא נקראת  מרים הקדושה של החסד והיא מנוהלת על ידי האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש. המחויבות  והמסירות של הפרנציסקאנים לקהילה המקומית, הינה מורכבת בעיקר ממהגרים ולה שורשים היסטוריים. הנוכחות הפרנציסקאנית בלרנקה מתוארכת לעשורים הראשונים של המאה ה-14, כאשר המנזר היה ממוקם בנמל העתיק של העיר ציטיום (לרנקה).

לאחר הכיבוש העותומאני של קפריסין (1571) – אשר הוביל לטבח או לשעבוד של הנוצרים – הפרנציסקאנים היו אנשי הדת המערביים היחידים שהיה להם היתר לחזור לקפריסין. הכנסייה שלרנקה היתה אחת הכנסיות הראשונות שנבנתה מחדש בקפריסין, לאחר הגעת האחים הפרנציסקאנים ב-1593 אול הבנייה של הקהילה של ימינו הינה מתחילת המאה ה-19.

כהן הדת הנוכחי של הקהילה בלרנקה הינו האח גבריאל וורמאווה, שבמקורו הגיע מגאנה, והוא נמצא בקפריסין משך 13 שנה, והוא מבצע את תפקידן עם עזרה מסגנו האח ריימונד קמיליירי, שבמקור הגיע ממלטה. "כאשר הגעתי לכאן ככהן הדת של הקהילה, המאמינים היו כמו צאן ללא רועה. הם נכחו בסעודת האדון, אולם לא היו מעורבים בכל שירות בקהילה או בכל פעילות אחרת". לכן, המחויבות הקהילתית שלו התפתחה והתבטאה בטיפול בצאן ובהבטחה שמספר קבוצות ותנועות יתחילו אשר כיום הביאו את הקהילה להיות חיה ותוססת.

"כאן בלרנקה יש לנו כנסייה גדולה, אולם רק מעט אנשי קהילה. אנו תלויים בתרומות מאנשים ולעיתים אין זה קל להמשיך גם משום שהכנסייה שלנו זקוקה לשיפוץ", מסביר האח גבריאל. "אף על פי כן, אני תמיד אומר שלרנקה הינה גן עדן קטן עבורי. כשאני הולך לכנסייה, אני חש את השמחה והפלא של התפילה כאן, משום שאני אוהב את האנשים שלנו."

 

בכל יום ראשון, שני כהני הדת של הכנסייה של מרים של החסד עורכים שש סעודות האדון, כך שמאפשר להיות קרוב לכל המאמינים שמדברים בשפות שונות שבאים ממדינות שונות: יוונים, פיליפינים, בריטים, סרי לנקה ואירים. הקפלה של הנזירות של ההתעברות הטהורה של הלב הקדוש של מרים, בצמוד לכנסייה, הינו גם כן מקום של תפילה לקבוצה קתולית נוספת בלרנקה: המרונים. אותן הנזירות מנהלות, יחד עם שירות ללא לאות, בית לקשישים שאינם עצמאים מבחינת תפקוד.

בנוסף לשירות של הקהילה של לרנקה, האח גבריאל והאח ריימונד גם כן הולכים לעיירות של אייה נאפה ו-פאראלימני, על מנת להבטיח תמיכה רוחנית בבור קהילות קטנות – אולם נמרצות מבחינת אמונה – של מאמינים לטינים שחיים שם.

"בפרלימני בעבר ערכנו את סעודת האדון במוסך, עד שיום אחד החלטנו להיפגש עם הבישוף היווני האורתודוכסי ולבקש ממנו מקום לתפילות שלנו". הסיפור של פראלימני הינו סיפור של אחווה ועזרה שכהן הדת של לרנקה מזכיר בשמחה: "הבישוף האורתודוכסי היה חבר של קודמי בתפקיד וגם הינו עם גישה חיובית כלפי הקתולים משום שכאשר הוא היה באיטליה לצרכי לימודים, הוא התארח על ידי קתולים. באופן זה הוא אישר לנו להתפלל ולחגוג בכנסייה של הארכי-מלאך גבריאל, אפילו עם מזבח אחר משלהם."

ב-אייה מאפה גם כן, סעודת האדון עבור הלטינים נחוגה בעבר במלון, אולם לאחר הגעה להסכם על מנת לקבל אישור להתארח בקפלה קטנה. המאמין – אפילו כשיורד גשם, קר או חם מאד בקיץ, לעולם אינו מתלונן על הכנסייה, הם שמחים, הם שרים ומנגנים בגיטרה ולאחר מכן הולכים הביתה עם שמחה ושלווה." מכיוון שהמגיפה [של הקורונה] הגבילה את הנוכחות בפעילויות והמגבלות של הממשלה החלו על מנת למנוע הדבקות, כהן הדת של הקהילה הגה דרך להיות קרוב למאמינים: חזרה על תפילה קצרה, לתת ברכה ולחלק את לחם הקודש לנוכחים.

הביקור מהתקופה האחרונה של האפיפיור בקפריסין כבר נשא פירות בקהילה המקומית, פרי של אחווה ושל אחדות. הרבה אורתודוכסים ופרוטסטנטים רצו להיות מאוחדים יחד בתפילה עם האפיפיור, בייחוד בסעודת האדון באצטדיון שבניקוסיה. ""מילאנו מספר אוטובוסים שעזבו את לרנקה ובדרך בחזרה, כולם היו מלאים בשמחה. התרשמתי מאד ממילותיו של האפיפיור, כשהוא אמר שאין כל צורך בפירוד. האל ברא אותנו בצלמו, אולם יש לנו מאפיינים שונים, שפה שונה וצבעים שונים. אולם כולנו שייכים לאותה משפחה של מרים ושל יוסף."
 

ביאטריס גוארארה