מסע העלייה לרגל הרביעי בארץ הקודש החל ב-בית עניה, במקום הקדוש שממוקם מאחורי הר הזיתים בכפר של החברים של ישוע, מרתה, מרים ו-לזרוס, כשמוכר כיום בשמו הערבי אל-עזריה.
ביום חמישי, ה-18 במרץ, בשעה שש וחצי בבוקר, המזכיר של ארץ הקודש, האח הפרנציסקאני מרקו קררה ערך את סעודת האדון בקבר של לזרוס, כשהמערה ממוקמת די בסמוך לכנסייה הפרנציסקאנית היכן, שלפי הדיווחים של עולי רגל מהמאה ה-4, האדם לכאורה היה קבור. ספר הבשורה לפי יוחנן מתייחס לכך שהוא הונח במקום קבורה זה משך ארבעה ימים קודם לכן לפני שישיוע אמר אליו: "אלעזר, צא החוצה! יצא המת כשרגליו וידיו כרוכות בתכריכים ופניו עטופות במטפחת. אמר להם ישוע: התירו אותו והניחו לו ללכת" (ספר הבשורה לפי יוחנן, יא: 1-44).
באותו יום, בשעה שבע וחצי בבוקר האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה, שהגיעו מירושלים, ערכו את סעודת האדון בכנסייה שבמקום הקדוש של בית עניה. האח הפרנציסקאני פיירמרקו לוציאנו, הסגן של האחראי על החינוך של הסטודנטים שבמנזר של סאן סלבטורה, ערך את הליטורגיה, כשסייע לו בכך האח הממונה האחראי על המנזר הפרנציסקאני של בית עניה, האח הפרנציסקאני מיכאל סרחוה.
"ספר הבשורה לפי יוחנן קשור למקום זה ומביא אלינו שתי דמויות של שתי נשים: מרתה ומרים", אמר האח לוקאש פופקו, דומניקני ומרצה בבית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה שבירושלים במהלך הדרשה שלו. "נשים הופיעו בכל תקופה מרכזית בחיי האדם, מיום הלידה ועד המוות, ודבר זה נכון גם בהקשר לחייו של ישוע גם כן.". בדומה למרים, אימו של ישוע, הנשים בספר הבשורה תמיד מתווכות עבור אחרים והן עושות כך באופן מודע שאינו לא רציונאלי.
לפי האב לוקאש פופקו, ישוע אפשר לחברו לזרוס ואז השיבו מן המתים עבור יעד גדול יותר: "בזמנים אלו של המגיפה, ספר הבשורה מגלה לנו שהחיים הביולוגיים אינם החשבים ביותר, אולם אלה של "החיים של האמונה" חשובים. ומה משמעות של החיים של האמונה? ישוע אינו מעניק כל הגדרה של המילה אמונה, אלא אומר אודות עצמו: "אני החיים". אם בזמנים קשים היו מגיעים אפילו באמונה ואנו נחשוב שזה מאוחר מדי, עבור ישוע אין זה מאוחר מדי לעולם, ממש שלא היה מאוחר מדי עבור לזרוס. ישוע תמיד יכול להעניק לנו חיים."
לאחר סעודת האדון, האחים הפרנציסקאנים הלכו במסגרת העלייה לרגל לקברו של לזרוס, שנמצא קצת מחוץ לחצר של המקום הקדוש.
בתקופתו של ישוע, בית עניה היתה פרבר של ירושלים, כשכיום קיים קיר הפרדה בין החלק הישראלי ובין החלק של הרשות הפלסטינית שמפרידה את המקום מירושלים. על מנת להמשיך במסע העלייה לרגל לירושלים, האחים הפרנציסקאנים נאלצו לברור במסלול ארוך יותר על מנת לשוב לירושלים, בהר הזיתים, היכן שהם עצרו בכנסייה של העלייה השמיימה ובכנסייה של אבינו שבשמיים. שם, לפי המסורת של הטקסטים של ספר הבשורה שאירעו שם הוקראו: העלייה השמימה של ישוע (ספר הבשורה לפי מרקוס 16:15-20) וייסוד התפילה של אבינו שבשמיים (ספר הבשורה לפי מתי ו:5-13). בעקבות צעדיו של ישוע בתקופה של ההכנה לחג הפסחא, הפרנציסקאנים התפללו, "הישאר עימנו, האדון".
ביאטריס גוארארה
