האירועים המלווים את הטקסיות של העלייה השמיימה של ישוע האדון בירושלים החלו ביום רביעי ה-25. הכניסה הטקסית למקום הקדוש שח העלייה השמיימה, שבהר הזיתים, חונך את הטקסים של ליל השימורים: תפילת הערבית הראשונה, "קומפליין" והתהלוכה של האחים הפרנציסקאנים מסביב לאדיקול של ימי הביניים. תפילות של טקס ה"אופיס" המשיכו ברצף במהלך הלילה באותו מיקום בשעה שבבוקר של ה-26 במאי, נערכה סעודת האדון הטקסית , שנערכה על ידי סגן הקוסטוד , האח דובורומיר ג'סטל.
העלייה השמיימה מייצגת את האירוע האחרון עלי אדמות בחייו של ישוע בהתאם למתואר על ידי לוקאס האוונגליסט – מחבר ספר הבשורה עם שם זהה ושל מעשי השליחים – המתאר את העלייה הסופית לשמיים של ישוע המשיח, שמשם ישוב יום אחד בקץ הימים, המכונה "פארוסייה" או השיבה השנייה. באיגרת אל העברים, המקרא השני של הליטורגיה של דבר ה', מזכיר את העלייה השמיימה שהינה האופן יעיל האקט של כהן הדת שבו ישוע "כי המשיח לא בא אל הקודש הנעשה בידי אדם שהוא רק דמות האמיתי כי אם בא אל עצם השמיים לראות עתה בעדנו את פני האלוהים" (האיגרת אל העברים ט:24).
בבוקר של יום חמישי ה-26 במאי, סעודת האדון הטקסית נפתחה עם שיר המספר אודות האפיזודה של העלייה השמיימה המתוארת במעשי השליחים: "אנשי הגליל, מדוע תנעצו מבט לשמיים? כמו שראיתם אותו עולה השמיימה לכן האדון ישוב, הללויה".
בדרשה שלו, האח דוברומיר הדגים כיצד הליטורגיה של דבר הק של היום מסייעת לנו להבין את המצבים שהמחברים של הברית החדשה נקשרים לעלייתו השמיימה של ישוע האדון. במקום הראשון, ההבטחה של רוח הקודש: "והנני שולח לכם את הבטחת אבי ואתם שבו בעיר ירושלים עד תלבשו עוז ממרום" (ספר הבשורה לפי לוקאס כ"ד 49) "כי יוחנן הטביל במים אבל אתם תטבלו ברוח הקודש בעוד ימים לא רבים" (מעשי השליחים א:5). "מהעלייה השמיימה של ישוע האדון, השליחים לכן היו צריכים להמתין למתן של רוח הקודש, מתנה שהינה חיונית לחייהם וליעד שלהם, כפי שההבטחה של הרוח קשורה למנדט של היעד ולעדות של השליחים."
דגש עקבי על התפקיד המטה-היסטורי של מנדט זה, בדרשה לו אמר האח דוברומיר: "המטרה של התקשורת לאחיו עובד על ידי ישוע במותו ובתחייתו הובטח לשליחים ולכל שליח של ימינו."
במעבר להתבוננות בעמוד של ספר הבשורה, סגן הקוסטוד המשיך ואמר כי ניתן לראות שישוע האדון עוזב בשעה שמברך כפי שעשו אברהם, יצחק, יעקב וכל האבות, מעבירים הלאה לבניהם את היעד שנתקבל. "האב הטוב אינו מי שמבטיח חיים שקטים לבניו ומנסה לפתור את כל הבעיות שלהם.האב מחנך את בניו כך שהם יוכלו לחיות את חייהם ולבצע את היעדים שלהן. ישוע מברך גם כן ומעביר הלאה אל השליחים ולכל אחד מאיתנו את היעד שהתקבל והושלם, אולם עדיין יש לתקשר אותו לעולם כולו."
לפני הנקהלים, שבסוף גם כלו מספר רב של עולי רגל – סימן מעודד של חזרתם לארץ הקודש – האב דובורמיר הדגיש את ההעלאה של המאמינים שעמדו לפני הרז של העלייה השמיימה של ישוע, בדיוק כפי שחוו השליחים הראשונים: "הבה נעריץ ומעל לכל, הבה נפתח את הלב למתנת רוח הקודש כך שהוא יוכל לפעול בתוכנו ובאמצעותנו, כפי שהוא פעל בישוע ובשליחים. הבה נשוב אל העיסוקים של היום יום שלנו עם חיות של שמחה מעמיקה והבה וניתן לעבודת האל לזרוח באמצעות חיינו, נאמנים ליעדים שנתקבלו."
האתר היכן שהאירועים נערכו הינם מקום של עבודת האל וושל עלייה לרגל החל מהמאות הראשונות של העידן הנוצרי. זמן קצר לאחר מותו ותחייתו של ישוע הקהילות הנוצריות הראשונות החלו להיאסף באופן סודי במערה קטנה בהר הזיתים על מנת להנציח את העלייה השמיימה של ישוע המשיח. החשאיות לא הסתיימה עד שמת 1313, כשהאדיקול של מילאנו שוחרר ועבודת האל התאפשרה אף היא על ידי הקיסר קונסטנטינופול שהעניק חופש דת מלא לנוצרים.
במחצית השנייה של המאה ה-4, האצילה הרומית פוימניה בנתה את הכנסייה הראשונה באתר בנקודה הגבוהה ביותר בכיוון מערב של הר הזיתים. החל משנת 1198 כאשר המקום נרכש על ידי סלאח א-דין, המקום נותר רכוש של הווקף האסלאמי של ירושלים והמבנה שנבנה קודם לכן על ידי הצלבנים הוסב למסגד, אולם לא בשימוש לפולחן דתי. בתוך הכנסייה הקטנה, שעקב המימדים הזעירים שלה מוכנה גם "אדיקול" – ישנן סלע שעליו טביעת רגלו הימנית של ישוע המשיח מזוהה לפי המסורת.
פיליפו דה גרציה
