הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטון, חזר ממסעו לסוריה ב-12 במרץ. הוא שהה 10 ימים כשהוא מבקר את האחים הפרנציסקאנים ואת הקהילות שהושפעו על ידי רעידת האדמה האלימה מתאריך ה-6 בפברואר, שהותירה הרס רב ומוות באזור כבר שילם מחיר כבד במסגרת המלחמה. לאחר עצירה קטנה בקהילה של דמשק, הוא שהה בייחוד באלפו [חלב], המקום שבעיקר הושפע והיכן שרוב העבודה של הפרנציסקאנים מתבצעת. לפני חזרתו לירושלים, הקוסטוד גם כן שהה מספר ימים בלטקיה, בעמק האורונטים.
בנסיעה זו רציתי להביע את הקרבה שלי לאחים הפרנציסקאנים: עובדים במצב מסוכן, קשה ומאתגר, מקבלים את הביקור של האחראי עליהם, כאקט המעודד ומנחם. הראיתי לאחים את כל תמיכתי ואת הכרת התודה, אולם מעל לכל ביטאתי את הכרת התודה לאל אודות העבודה היומית שלהם היכן שהפרקטיקה הינה של ישוע שמבקש בספר הבשורה ומה שהתכוון אליו פרנסיס הקדוש: לחיות באחווה ו"להיות כפוף לכל יצור אנושי מתוך אהבה לאל, להיות בשירות לכל מתוך אהבת האל."
מהו המצב בקהילות השונות שבהם ביקרת ?
ראיתי מציאות קשה מאד, משום ש-12 שנות מלחמה הרסו את סוריה. רעידת האדמה היתה המסמר האחרון: חלק מהעיר של חלב, למשל, שכבר ניזוק מההפצצות הינו כעת ערמות של זבל. מה שקרה בכפרים של עמק האורונטים אפילו חמור יותר: קנייה ו-יעקוביה, היכן שנוצרים מספר ואחים פרנציסקאנים עדיין חיים. אלו כפריים שבמהלך המלחמה לא סבלו מהרס רב, אולם הבתים התמוטטו ברעידת האמה שגם פגעה קשות בכנסיה ובמנזר של יעקוביה וגרמה לנזק רב למנזר של קניה. האוכלוסייה כיום גרה באוהלים.
בניגוד לכך, מעבר להרס, יכולתי לראות קבלת פנים גדולה שהאחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה הציעו מרגע של מצב החירום. החל מהימים הראשונים, הקולג' של ארץ הקודש בחלב (בית ספר המנוהל על ידי הפרנציסקאנים) פתח את דלתותיו על מנת להכיל 6000 איש. ראיתי נדיבות רבה ותשומת לב לנוצרים הלטינים (שהינה הקהילה שלנו) אולם גם עבור המוסלמים. התוצאה של כל זה היתה עזרה הדדית בין הקהילות השונות: הצלב האדום ואגודות צדקה מוסלמיות תרמו לנו מזרונים עבור הלילה וטובין בסיסי אחר. כשדבר מה טוב נעשה בהכרת תודה, בנדיבות וללא הבחנה, זה מניע קדימה לעבר טוב יותר. בחלב, מיזמים כגון "שם ועתיד" ומיזמים של אוריינות החל על מנת לסייע לילדים יתומים ועזובים ולנשים במזרח חלב, התפשט בהדרגה והחל שוב. המבנים שבהם נערכים השעורים מוקפים במספר יעדים ו-20-30 ילדים ונשים לומדים לקרוא ולכתוב, לומדים כיצד ליצור סבון או לתפור או לעסוק במקצועות אחרים כך שיוכלו למצוא עבודה, נמצאים בצפיפות בכיתות קטנות של מספר מטרים מרובעים. האנשים שמחים להתחיל פעילויות אלו שוב מחדש.
כרגע מהם האתגרים הגדולים שעימם מתמודדים?
באופן פרדוקסאלי האתגרים הגדולים היותר אינם חומריים: להביס את הפחד. כל מי שחווה רעידת אדמה כה חזקה (רמה של כ-8 בסולם ריכטר) מפחד מכל תנועה קלה או רעד: האנשים, בייחוד בימים הראשונים, לא רצו חזר לביתם ולרוב שבו למנזר. האחים הפרנציסקאנים בתקופה זו עשו עבודה מצוינת בלנחם ובלנחם. בקנייה וביעקויה האח לואי הלך לבקר כל יום אנשים כדי לבדוק את שלומם ולחזקם. בחלב, יחד עם האח באחיאט, האח סאמהאר והאח באסאם, האחים הצעירים שלנו האח ג'וני, ג'ורג', מאקאיל, ג'ורג' חארוטיון גם סייעו בניחום ועידוד של כל האנשים המפוחדים. האח חוקאז ניהל את הקנטינה עבור אלו שנותרו ללא בית, מגיש כ-4000 ארוחות ביום, שבעבור מתקן צנוע שכזה הינה כמות ענקית. האח פאדי יחד עם האח גרציאנו והאח סאלם עשו אותו דבר בלטקיה: כולם עבדו באינטנסיביות , לא רק להבטיח דברים חומריים, אלא גם לתמוך מבחינה פסיכולוגית את חסרי הבית.
האתגרים הבאים שצפויים הם הכרח לעתיד: הצורך העיקרי הוא יהיה לבנות ולתקן אץ הבתים. בחלב, קבוצה של מהנדסים מכשירה את הטכנאים המקומיים להעריך את המסוכנות של הנזק לבניינים. אחר כך עלינו לחשוב על כל אלו שאחרי רעידת האדמה איבדו את ביתם וגם את החנויות והסדנאות שלהם. כמו כן יש לתמוך בפתיחה של עסקים קטנים שיכולים ליצור הכנסה, משום שצעירים אינם יכולים לחיות לעד על צדקה. כרגע, אחת הבעיות הגדולות בסוריה הינה אי יציבות של המטבע המקומי, שאינו מאפשר השקעות כלשהן. ההכנסות של האנשים אינן ברות קיום: השכר שוות ערך ל-28 דולר לחודש. כיצד יכול אדם לשלם שכר דירה ולספק את הצרכים של המשפחה ואפילו בעת הצורך אף לקנות תרופה?
ברור שאיננו יכולים לפתור בעיות כלכליות של המדינה אולם אנו יכולים לפחות לסייע לכמה שיותר אנשים לשקם את הפעילויות שלהם.
מצידנו, ישנה מחויבות לתמוך בנוצרים של סוריה משום – שיש לזכור זאת תמיד - הם הנוצרים שהחלו את הבישור (הבשורה) והגיעו למקומות רבים בעולם. הקהילה שבה החל הבישור בתקופת מעשי השליחים הינה הקהילה של אנטיוכיה (לאחר מכן בירת סוריה): אנו חייבים לחוש חייבים לכנסייה זו שהעלתה את הדחף המיסיונרי הגדול לאירופה ולאביה.
התרומות של יום שישי הקדוש (התרומות שבאופן מסורתי מערכים ביום שישי הקדוש הינם המקור העיקרי לתמוך בחיים שסמוכים למקומות הקדושים). מה אתה רוצה לשתף עם הנוצרים בעולם על מנת להזמין אותם לתרום?
יום שישי הקדוש הינו היום שבו כל הנוצרים בעולם נקראים להראות סולידאריות עם ארץ הקודש. על מנת להיות עם מוטיבציה להראות סולידריות זו, כל נוצרי ראוי לעמוד לפני הדמות של ישוע על הצלב, משום שהם הדמות של מי שיכול לתת הכל, אפילו את חייו שלו. מה שאנו מבקשים אינו לתת את החיים, אלא לתת תרומה שמבטאת קרבה וסולידריות עם הנוצרים בארץ זו. אני אוהב להיזכר את מה שאמר שאול [פאולוס] כשהוא ארגן את התרומה הראשונה. המילים שלו היו חזקות וניתן למצוא אותן באגרת השנייה אל הקורינתיים: "מי שזורע במשורה יקצור במשורה,. וני שזורע בנדיבות, אזי גם יקצור בנדיבות". אם יש לך לב קטן, תיתן מעט, ואם יש לך לב גדול – אזי תיתן הרבה. ואש הוסיף שאול הקדוש: "האל אוהב את מי שנותן בשמחה", ולא את מי שנותן תוך כדי רטינה.
ההזמנה שלי היא להיות נדיב, אולם מתוך שמחה, כלומר – לחוש שהשיתוף הוא דבר מה יפה ודבר מה אמיתי, שמביא ששמחה ללב, משום שזה גורם לנו לחוש שמה שהשגנו, בגלד דרך שאנו יכולים, בתורנו, יחזור ויינתן.
אני רוצה להודות לנוצרים בכל העולם, משום שתודות להם אנו יכולים לממש ולהחיות את היעוד שלנו כאן בארץ הקודש. תודה ללב הגדול של הנוצרים, שלא התקשה עדיין ועדיין יכול לאהוב, לב שיכול להיות נדיב.
