יום שני הקדוש בבית עניה: דיפוזיה של ניחוחות של הטוב

עם ההקדמה  של השבוע הקדוש של חג הפסחא מבחינת הליטורגיות שהחל ביום ראשון של הלולבים, המפגש הראשון בשבוע הקדוש מיוצג על ידי חגיגה של ברכה של השמנים, ארומה והנרד בכנסייה של לזרוס הקדוש שבבית עניה ביום שני הקדוש. העיר, שבה ישוע את אחד מהניסים הכי מפורסמים שלו היה התחייה מהמתים של לזרוס, הינו מפורסם גם משום שזה המקום שבו – לפי ספר הבשורה לפי יוחנן – היה האירוע של מרים ומרתה שמרחו פאונד אחד של שמן מבושם עם נרד יקר מאד על רגליו של ישוע;מרים, שהיתה חברה של ישוע ואחותה של מרתה ושל לזרוס, לאחר מכן ייבשה את רגליו בשערה,

ממלאת את כל הבית עם ריחות של המשחה הריחנית. כל זה התרחש "שישה ימים לפני חג הפסח" (ספר הבשורה לפי יוחנן י"ב, 1).

במהלך האירוע, שנערך על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, האח  פרנצ'סקו פאטון, השמנים המבושמים שיהיו בשימוש ביום שישי הטוב בקהילות של ירושלים ושל כנסיית הקבר, לרגל האירוע של התהלוכה המסורתית של הקבורה, אשר מזכיר שלושה אירועים שבורכו: מרים מבשמת את ישוע החי בבית עניה, הכבוד שניתן לישוע המת על ידי יוסף הרמתי וניקודמוס והיוזמה והכוונה של שלושת הנשים שלקחו את הארומה לקבר הריק לאחר התחייה.

בפרשנות שלו לאחר ספר הבשורה, הקוסטוד התמקד בערך של הכרת תודה שמתבטא במחווה של מרים ביחס לישוע האדון, הביטוי של אהבה אשר כמו המשחה המבושמת, נוטה להיות דיפוזית מסביב. זוהי מחווה של אהבה אשר מתעלה על הלוגיקה ועל החישובים של מי שמחזיק בגישה של "קופה רושמת במקום הלב" ולא יכול "להבין את הלוגיקה של האהבה, שהינה מתנה חיונית ושל הכרת תודה ולכן ברוב הזמן, לרוב נוטה להתבזבז."

מה שבעבור יהודה איש קריות נראה בזבוז, כלומר – "300 גרם של בושם יקר של נרד" הינה למעשה מחווה בעלת ערך עבור ישוע המשיח, שעל הצלב "יבזבז את האישיות שלו על מנת לבשם את רגלינו, כלומר, להעניק לנו את הפיוס עם האב, להציל אותנו ולהכיר לנו את הדרך לחיי נצח ולהראות לנו מהי המשמעות של אהבה."

הדוגמא של מרים מבית עניה לכן מבטאת באופן מושלם את הלוגיקה של אהבה של הכרת תודה, החיונית בחיים נוצריים; עם סימן זה, היא "הכירה והיתה מעין נביאה מבחינת ערך ללא סוף של מחווה של אהבה שישוע העביר על ידי נתינת חייו באופן שלם עבורנו."

מה המשמעות עבורנו לחגוג מחווה זו כיום? "המשמעות הינה להניח כי לוגיקה אלוהית של טוב מתפשטת בשקט, ללא רעש", ענה האח פאטון; "אם אנו מחליטים לעשות טוב אנו עושים זאת בשקט ונעשה זאת מרצוננו החופשי. מי שעושה טוב עושה זאת בשקט ולא רוצה להיראות משום שטוב הוא פשוט ואינו רועש: לדאוג לאנשים גם באם הם חלשים או קטנים, מהגרים ופליטים או קשישים וחולים, הינו דבר מה שנעשה בשקט. הטוב הוא כמו גרגר חיטה שצומח בשקט בשדות ולאחר מכן מזין ומעניק חיים."

מספר רב של אנשי דת (נשים וגברים) וקבוצה של מאמינים מקומיים נכחו אף הם באירוע. בסיום האירוע, הנקהלים אכלו יחדיו ארוחת צהריים במתחם הקהילה.

המקום הקדוש של ימינו הינו עבודה של  ארכיטקט איטלקי ידוע אנטוניו ברלוצי, שנתבקש על ידי הקוסטודיה של ארץ הקודש לבנות אותו בתחילת שנות ה-50. התכנון של בניית הכנסייה תלוי בנוכחות של המבנים הקדושים המוקדשים ללזרוס, בבניה ובמבנה, ברלוצי התכוון לבטא את הקונטרסט, ויצר סתירה ברורה ביו חשיכה של שנת תמיד ובין חיי אור החיים כשמעלה תחושה זו בקרב המבקרים באמצעות קווים והצבעים, "העצבות של המוות ושמחת התחייה."

 

פיליפו דה גרציה