ביום שישי הגדול, היום של הרהור של עץ הצלב של ישוע המשיח, לכנסייה של ירושלים היתה מטלה של לחגוג ולהרהר את הרז הזה במקום שבו הכל החל: הגולגולתא, להזמין אנשי דת, עולי רגל מאמינים מקומיים על מנת להכניס יותר אינטימיות לרז של הייסורים של ישוע המשיח.
על מנת לאמץ איחוד אינטימי זה, נערכו שלושה אירועים ביום זה: ההנצחה של הייסורים בגולגולתא, ודרך הצלב [ויה קרוציס, בלעז] בבוקר וחזרה על הייסורים בתהלוכת הלוויה בשעות הערב.
לפי המסורת, הדלתות של הבזיליקה נפתחו מחדש באופן טקסי בשמונה בבוקר, וקבוצה גדולה של מאמינים נכנסה לתוך הבזיליקה של כנסיית הקבר: היום הגולגולתא הינה מרכז העולם.
באירוע של שעות הבוקר, שבשאר העולם נערך בשעות אחר הצהריים, נערך על ידי מונסיניור פיירבטיסטה פיצהבלה, הפטריארך הלטיני של ירושלים. אירוע זה כלל שלוש חלקים: הליטורגיה של דבר ה', ההשתחוויה [אדורציה בלעז] של הצלב והאיחוד של ההוחדה. המקראות שנכללו כללו את השירה של הטקסט של הייסורים לפי יוחנן (פרק י"ח:1-19, 42), כשהטקסט הוקרא בתחלופה פעם על ידי החזנים הפרנציסקאנים ופעם על ידי המקהלה של הקוסטודיה של ארץ הקודש. השקט שהיה הפך לאינטנסיבי יותר כאשר אחד מהחזנים הפרנציסקאנים שר את הפסוק של מותו של ישוע לפני המזבח היווני (אורתודוכסי), הממוקם על סלע של הגולגולתא: המאמינים וגם אנשי הדת, כרעו ברך, מלווים רגע זה עם דבקות.
בחזרה למאה ה-4, ההשתחוויה [אדורציה] של הצלב עקב אחר הליטורגיה של דבר ה' והוא חלק חשוב ומרכזי של האירוע. בעבר הרחוק, ההשתחוויה ארכה לפחות 3-4 שעות, ואשפרה לאנשים להתפלל לפני השריד הקדוש של הצלב הקדוש שהיה גלוי ולהאזין לטקסט מספרי הבשורה, שהתייחסו לייסורים של ישוע המשיח האדון.
בסופו של החלק השני, נערכה תהלוכה של אנשי דת שהלכו לעבר ה-אנסטזיס, ונכנסו לתוך הקבר – שהפך ל-טברנקל שנחוג ביום חמישי הקדוש – על מנת לאסוף מגבית, שמטרתה מקודשת לחלוקה מתרומות של המאמינים שנכחו במקום. לאחר קבלת הלחם והיין וברכה שקטה, לאחר מכן כולם הלכו לקפלה הפרנציסקאנית שבה השריד הקדוש של הצלב נחשף לזמן קצר על מנת לאפשר את ההשתחוויה לפני שהקבר נסגר.
כשעה לאחר סיום אירוע זה בכנסיית הקבר, האחים הפרנציסקאנים התקבצו יחד למנהג המסורתי של דרך הצלב [ויה קרוציס בלעז], כשהובל על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטון. התהלוכה של דרך הצלב עקבה אחרי הרגעים האחרונים של חיי ישוע, החל מדרך הייסורים אל כנסיית הקבר דרך תחנות הפזורות בעיר העתיקה. קבוצה של מאמינים ואנשי דת עברה במזהירות על פני החנויות במעברים הצרים של השוק הערבי, מתחילים כרגיל מהמנזר הפרנציסקאני של ההצלפה ולאחר מכן למעלה אל עבר הגולגולתא ולבסוף ל-אנסטזיס, שלפני ה-אדיקול של הקבר הקדוש, היכן שהמסלול של הדבקות מגיע אל סופו. בדומה לכל יום שישי, דרך הצלב כלל תפילה בארבע שפות, על מנת לעודד השתתפות על ידי המאמינים, בדומה למסורת של יום שישי הגדול שבה היה רק השימוש בשפה הערבית על מנת להמריץ את המאמינים של קהילת סאן סלבטורה.
שעות הערב הוקדשו למסע הלוויה המסורתי, שבראשו עמד שוב האח פרנצ'סקו פאטון. מסורת זו עתיקה מתוארכת לתקופת ימי הביניים כשהיה מכונה "הרזים", שזכה לקבל השראה מהייסורים של ישוע המשיח. הייצוג הזה קשור מאד לפרנציסקאניזם, לא רק בארץ הקודש אלא בכל העולם: זה מתוארך מתחילת התנועה הפרנציסקאנית כדרך שבה נעשה שימוש על ידי אנשי הדת לדבר אל לב האנשים אודות האל ולספר להם ויזואלית את מה שסיבכה התיאולוגיה והפכה זאת למורכב.
הייצוג של הסצנה יש לה את פונקציה של לאפשר לייסורים, למוות ולתחייה להיות מונצחים במקומות שבהם הכל התרחש. זה מדגיש שני דברים: מצד אחד זה מאפשר להפוך זאת לנראה לעין שישוע ידע שהמוות מבחינת היותו בשר ודם, כשניצח את המוות; מצד שני, זה מראה כיצד המוות הינו הכרחי כך שהתחייה תתקיים.
ג'ובאני מלספינה
