זיכרון התהלוכה החגיגית של ישוע אל ירושלים נחגג בימים הקדומים כפי שאנו חוגגים היום: "ביום הראשון של שבוע הפסחא… כל האנשים מטפסים על הר הזיתים… כאשר מגיעה השעה האחת עשרה (חמש אחר הצהריים), נקראים מתוך הברית החדשה הפסוקים המספרים על הילדים, אשר הלכו לפני ישוע הקדוש ונשאו בידיהם ענפים ולולבים… ההגמון קם על רגליו ועימו כל האנשים. מכאן, כלומר מפסגת ההר, אנו ממשיכים ברגל; ההגמון שר לאורך הדרך מזמורים: "ברוך הבא בשם ה’". הילדים כולם, גם הקטנים שאינם יכולים ללכת ונישאים על כתפי הוריהם, אוחזים בידיהם ענפי דקל או ענפי זית. באותה דרך שבה לווה האדון, מלווה ההגמון. מראש ההר אנו ממשיכים אל העיר, ולאחר שאנו חוצים אותה, אנו ממשיכים לכנסיית תחיית המתים (כנסיית הקבר הקדוש)" (אתרייה , סוף המאה ה-4).
החל מהמאה ה-9, התהלוכה החלה אף רחוק יותר: "בערך קילומטר וחצי (מאתר ’העלייה השמיימה’), נמצא המקום בו ישב ישוע על גב סייח חמור. כאן ישנו עץ זית, אשר כל שנה, לאחר שמשלמים בעבור המעשה, חותכים אחד מענפיו; בדרך זו, נכנסים בתהלוכה לירושלים ביום הלולבים." (אפיפאנוס הנזיר). קיים אזכור לקיומה של כנסייה מהמאה ה-4 אשר הוקמה לזכר פגישתו של ישוע עם אחיותיו של אלעזר, מרתא ומרים, בדרך לביתניה (לפי אתרייה). בשנת 1870, מצא תושב כפר מקומי סלע הנושא עיטורים צלבניים המתארים את שני האירועים: תחייתו של אלעזר, והתהלוכה החגיגית של ישוע לירושלים. כנסייה קטנה נבנתה על הקרקע שנרכשה ונקראה בית פגי. בשנת 1954 שוחזר המבנה לצורתו העכשווית. עם תום השלטון הצלבני, התהלוכה המנציחה אירועים אלה פסקה מלהתקיים. בין המאה ה-16 למאה ה-17, הפרנציסקאנים החלו אותה שנית, כשהאב הקוסטוס, יושב על גב סייח החמור כמייצג המשיח. משנת 1933, מצליחה התהלוכה לקבל את אופייה הרציני ומנוהלת על-ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים.