איזכור המקום בו ’האדון-בכה’ (דומינוס פלוויט), הנמצא באמצע מעלה ההר, מופיע לראשונה בסביבות סוף המאה ה 13 – או תחילת המאה ה 14, ונחשב לידע שנמסר מדור לדור מזיכרונות הנוצרים הקדומים. מקום קדוש זה מצוין באבן מסוימת שהוצבה בשדה. במאה ה 16, נבנה מסגד על מקום ציון זה בשם אל-מנסוריה (שחודש לאחרונה), בצד הצפוני של השטח הפרנציסקאני.
עיר האלוהים, כמה נאה לצפות ביופיו של הר הזיתים אשר בך!", כתב הפטריארך של ירושלים, סופרון (בשנים 638-634 לספירה). הכנסייה הקדומה החשיבה את הדיאלוג של ישוע על קץ ירושלים ועל סוף העולם (מתי 24, מרקוס 13, לוקס 21) כהתגלות רזי הישועה אל השליחים ואל חבריו הקרובים. הטקסים הליטורגיים לחגיגת רזים אילו נערכו בתחילה במערה הקרובה לראש ההר ומאוחר יותר בבסיליקה שנבנתה במימונו של הקיסר קונסטנטינוס (יוסביוס מקיסריה, תחילת המאה הרביעית). הטקס נערך ביום שלישי של השבוע הגדול: "כולם הלכו בלילה לכנסייה שעל הר הזיתים. לכשהגיעו אליה, נכנס ההגמון אל המערה בה נהג האדון ללמד את תלמידיו. הוא פתח את ספר הבשורות, עמד וקרא את מילותיו של האדון…" (אגריה, סוף המאה הרביעית). במשך התקופה הצלבנית (במאה ה 12), אותה כנסייה נהגה ללמד את תפילת האדון, ’אבינו שבשמים’. חורבות הכנסייה, שניזוקו מאוד, התגלו ב 1910, לא רחוק ממתחם ’העלייה לשמים’ המגודר.