"העיר נעים, בה החיה ישוע את בנה של האלמנה, מופיעה עד היום במייל השניים עשר (בעצם המייל החמישי) של הר תבור, ליד עין-דור". במילים אלה מעיד יֵוסביוס איש קיסריה, שזיכרונה הקדוש של העיר היה קיים גם במאה ה-4. מקור אנונימי (המיוחס למאות ה-5 ו-6) מתאר מאורעות מאוחרים יותר אותם מצא ותיעד הנזיר הבנדיקטי, פטר השמש (המאה ה-12): "בביתה של האלמנה שבנה קם לתחייה, עומדת עתה כנסייה, והקבר בו רצו לקברו עדיין קיים היום." אנו יודעים כי במאה ה-14 עדיין קיימת כנסייה ’יפיפיה’ (האח הפרנצ’יסקאני ניקולו דה פוביבונסי), אך החל מהמאה ה-16 מוזכרים במקורות רק חורבותיה. הכנסייה הפשוטה והצנועה הקיימת היום, נבנתה בשנת 1881 על גבי שרידיה של הכנסייה המקורית. ניתן למצוא בה שני ציורים נאים מסוף המאה ה-19.
כיום ניתן להבחין לאורך מדרונות ההר במספר קברים אשר נחצבו באבן, וניתן לשער כי בית הקברות העתיק השתרע מערבית לכפר. ניתן לראות סרקופג רומי עשוי אבן הנשען על חזית הכנסייה.
מ. סודאר דה וולו נותן תיאור מזהיר (תורגם על-ידי האב א. קריוואלי, מילאנו 1891, עמודים 475-473), כיצד הפרנציסקאנים של ארץ הקודש הצליחו, עם קשיים לא מעטים, לקנות את חורבות הכנסייה בנעים ולבנותה מחדש. האח הפרנצ’יסקאני ליאבין דה האם, שהיה פעיל מאוד בזמנו, מביא מידע תמציתי במהדורה הרביעית של מדריכו הנקרא ’אינדיקאטור’ (3, ירושלים 1897, עמוד 87): "רק ארבעה חלקי קיר נותרו מהכנסייה העתיקה. האחים הפרנציסקאנים מיהרו לבנות את הכנסייה מחדש במקום בו עמד בית התפילה." כתבה, שנכתבה באותם הימים, מתפרסמת בעיתון הוותיקן ’אוסרבאטורה רומאנו’ (’המשקיף הרומי’) ולאחר מכן בעיתון ’לה טרה סנטה דה פלורנס’ (’ארץ הקודש-מהדורת פירנצה’, האחד במאי 1882, עמודים 95-94), מספרת לנו על האנשים אשר הצליחו לבנות מחדש את הכנסייה: פליפו דה מונטאלטובגליו - האחראי על נצרת, האב ג’וזפה באלדי - אפוטרופוס ארץ הקודש בגליל, ופסיפיקו סאלח – מתורגמן ומתווך פוליטי בארץ הקודש, אשר ניהל את מרבית המחלוקות עם אלה אשר ביקשו למנוע את עבודת הבנייה בנעים. הכתב אף מזכיר את "ראש הכפר, מוסלמי ישר בעל לב מצוין", אשר "הרשה לשאוב מים מן המעיין היחידי באזור ולקחת אבנים מקרקעיתו; כל המים והאבנים היו דרושים למפעל זה, ויתר על כן, הם היו מצויים בצמצום במקום זה."