מתיאורו של עולה הרגל ארקולפו (670 לספירת הנוצרים), אנו יודעים כי בנצרת "שתי כנסיות גדולות הוקמו: האחת, במרכז העיר, הוקמה מעל שתי קשתות, שהיו חלק מהבית בו גדל מושיענו… השנייה הוקמה באתר במרחק מה מהבית בו המלאך גבריאל ביקר את מרים המבורכת, ובמוצאה לבדה דיבר אליה." במאה ה-17, האב פראנצ’סקו קוארסמי תיאר את המקום "אשר המקומיים קוראים לו ביתו וסדנתו של יוסף… מקום בו, למשך זמן מה, עמדה כנסייה יפיפייה אשר הוקדשה ליוסף הקדוש."
"סיפור יוסף הנגר", המופיע בספרים החיצוניים לברית החדשה, מספר על מותו וקבורתו של אביו המאמץ של ישוע ומתאר כיצד סייע ונחם אותו ישוע בשעה שעבר מן העולם זה. על פי ההיסטוריה של היהודי – נוצרי הגסיפוס (מאה 2 לספירה), וכפי שדווח בהיסטוריה הכנסייתית של יוסביוס מקיסריה, אנו גם יודעים כי חלק מקרוביו של ישוע נותרו בנצרת: "ממשפחתו של אדוננו, נותרו אחייני יהודה, קרובו בקשר דם, אשר גונו בהיותם משושלת בית-דויד. הם הגנו על עצמם בפני הקיסר דומיטיאן (שנת 96-81 לספירה), בכך שהראו את ידיהם אשר התקשו מעבודה בשדות, ושוחררו. הם הושמו בראש הכנסייה כקדושים מעונים וכקרובים של האל." יש להניח כי "לקרובי האדון" האלה היה חלק חשוב בשימור נצרת בזיכרון הנוצרים.