מדוע עלייה לרגל

עולה הרגל מגיע עם נטייה להמרת הלב

בעבר, בייחוד בארץ הקודש, העלייה לרגל היתה בעיקרה בעלת פונקציה של חרטה, גם חלקית עקב הקשיים שמשימה זו כללה: מסעות קשים וארוכים, ללא נוחות, בעיות פוליטיות וכו'.
עולי הרגל הונעו מאמונה חזקה מאד ואף היו מוכנים למות למען המטרה, ואכן המוות אכן אירע לעיתים במהלך המסע. 
העלייה לרגל היתה אפשרות גם להכות על חטא על חטאיהם, אשר בוטאו באופן סימלי בהחלפת בגדיהם הרגילים לאלו של עולה רגל, כביטוי של רצונותיהם.

כיום, עם הנוחות של החיים המודרניים, מלונות פאר ואמצעי תחבורה מהירים, ההיבט החיצוני אבד במהלך העלייה לרגל שהופכת לעיתים קרובות לתיירות, אפילו באם הולכים מסיבות דתיות גרידא.

האמת היא שלהיות עולה רגל אינה מטלה כה קלה..

אחד הדברים החשובים בעליה לרגל לירושלים הינה החלטה פנימית לענות לקריאתה של רוח הקודש באופן אישי, בדומה לתלמידיו של ישוע.

לכן, העלייה לרגל הינה גם "נתיב להמרת הלב": לעולה הרגל ישנה אפשרות לחוות את החוויות של הבן הפזרן והחוטא, אשר ידע חטא, את הקושי של החוויה ושל להכות על חטא ולהקריב קורבן במסע זה, אולם יודע גם כי האל מחבקו, האב הרחמן, המחזירו לחיים (ראה, הבשורה פי לוקס, 15:24).

בתהליך זה של "שינוי חיים" המכוון לעבר האל, ההשתתפות בסקרמנט של פיוס נדרש, היכן שעולה הרגל מבין את חטאו, מתוודה על עוונותיו ומקבל את חסד את חמלת האל.

בהקשר זה, הפגש עם ארץ הקודש צריך להתחיל מהר הזיתים, וליתר דיוק מהמקום הקודש של דומינוס פלוויט ("האדון בכה"), המקום שבו ישוע בכה על ירושלים, החרשת ועיוורת למושיע ישוע ולסמלה, ומסיבה זו מכאן נובעת האינטנסיביות שלנו: "לו ידעת אף-את בעוד יומך הזה את דבר שלומך ועתה נעלם מעיניך" (הבשורה לפי לוקס, י"ט:41-44).

אי קבלתו של ישוע משמעה מלחמה והרס עבור ירושלים.

האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס

עולה הרגל מגיע עם גישה של דבקות ומסירות

עולה הרגל המגיע לירושלים להתפלל ולעבוד את האדון, משמעו הסוד בעובדה כי תפילתו בכנסיית הקבר תהיה יעילה במיוחד.

על מנת לעשות כן, עולה הרגל נקרא להכין עצמו לתפילה ויכול אי לכך להתבצע במספר אופנים מגוונים:

• לשבח ולהלל את האל על טובו ועל קדושתו
• לכבד את המקומות הקדושים שקיבלו את קדושתם עקב נוכחות ישוע והבתולה מרים,
• להכיר תודה על המתנות שנתקבלו (כסיבה לתקווה המעניקה משמעות לחיינו),
• לבקש את החסד הנדרש לחיות היטב
• לבקש מחילה אלוהית על החטאים שנעשו או פשוט לנדור נדר.

המקום הסימבולי של תפילה יהיה גת שמנים, מקום אינטנסיבי וקשה שהיעה עבור ישוע:“ויבואו עליו חבלי-מות ויוסף להתפלל בחוזקה ותהי זעתו כנטפי דם יורדים לארץ.” (הבשורה לפי לוקס, כ"ב: 44).

האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס

עולה הרגל הינו בעל גישה של הקשבה לדבר האלוהים

חוויה יסודית של עולה הרגל חייבת להיות האזנה, משום "ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעהיו, ב:3).

ארץ הקודש הינה חלק אינטגראלי מתהליך ההבנה של המילה ההיסטורית של דבר האלוהים, אשר קבע את מושבו בבית יעקב ולקח ירושה בעם ירשראל, אשר התבסס בציון, היכה שורשים בתוככי האומה המהוללת. 

הדבר היה לבשר של ישוע, היהודי, אשר נהפך לבשורה, שיעדה להתפשט "והיתם עדי בירושלים ובכל יהודה ובשומרון ועד קצה העולם" (מעשי השליחים, א:8).כל המקומות של ארץ הקודש מ"גיאוגרפית הישועה" היכן שהאל, באמצעות בנו, ישוע, הפך להיסטוריה שלו. ארץ הקודש, בהתאם למטבע לשון ע"י רנאן, הינה ספר הבשורה החמישי.

בארץ הקודש, עולה הרגל הינו בעל פריבילגיה להקשיב לדבר האל, במקומות אלו היכן שהמילה [דבר האל] קיבלה את עיצובה. פאולוס השישי אמר כי המקומות הקדושים הינם "בית הספר להבנת החיים שישוע החל, או בית הספר של הבשורה"", משום שמאפשר לנוצרי קשר ישיר עם הסביבה היכן "שהדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו" (הבשורה לפי יוחנן, א:14). בארץ הקודש ההד של הבשורה יש לה הד משלה, הד שונה. 

המילים של "עולה הרגל הרוסי" מתאימות הן לעולה הרגל העתיק והן למודרני. הוא אמר "בחסד האל אני אדם ונוצרי, ובמעשיי חוטא גדול, בהתניה הצנוע שבעולי הרגל, אדם חסר בית אשר נודד ממקום למקום. רכושי היחיד הינו שק שעל כתפי עם מעט לחם יבש, ומתחת לחולצתי אני נושא את התנ"ך. אין לי כל רכוש אחר." (יומנו של עולה הרגל הרוסי).

לכן על התנ"ך להיות המדריך העיקרי של כל עולה רגל.
בדרכו בחזרה הביתה, עולה הרגל הופך למבשר, דובר של "הבשורה של ארץ הקודש" – כפי שישוע ותלמידי עשו כשטיילו בדרכי הארץ והודיעו את הבשורה של הישועה – הוא יהיה "שליח של יומן מסע של ישוע", יחזור ויהיה כמו שאול ויוחנן "כי לא נוכל אנחנו לחדול מדבר את אשר ראינו ושמענו" (מעשי השליחים, ד:20).

האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס

עולה הרגל מוכן לפגוש את ישוע החי בהוחדה [אוכריסטיה]

באם התנ"ך הינו ספרו של עולה הרגל, אזי "ההוחדה הינה הלחם אשר מזין אותו בדרכו"

עריכת ההוחדה מלווה במספר שלבים של עליה לרגל, משום שמשקף את האירועים של פסח בזמן יציאת מצרים, אולם מעל לכל את חג הפסחא של ישוע, בסוף מסעו הארוך לעבר הצלב והתהילה.

זו דרך היחידה שבה העלייה לרגל תישא פרי.

כפי שאמר יוחנן פאולוס השני "כל עולה רגל, בסוף מסעו אשר ליבו שואף לראות פניו של האל, נקרא להכיר בישוע המושיע...בלחם המשותף".

לכן הרצון העז של האפיפיור לבקר בחדר הסעודה האחרונה "לחגוג את ההוחדה.

היה זה כאן היכן שישוע ייסד את הכהונה… במקום הקדוש הוא ציווה מצווה חדשה של אהבה. רציתי לשוב כיורשו של שאול, למקורות של הכנסייה, במקום של הסעודה האחרונה וההוחדה הראשונה."

מקום זה לרוע המזל אינו מאפשר כניסה לנוצרים לאחר סילוק האחים הפרנציסקאנים בשנת 1551 ואף, כיום לא ניתן לערוך שם את ההוחדה.

האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס

עולה הרגל מוכן להכיר את ישוע באחיו

כמו התלמידים של עמאוס, אשר תודות לחסד שלהם, קיבלו את המתן של לראות ישוע לאחר תקומתו: “ויקרבו את הכפר אשר הם הולכים שמה וישם פניו כהולך לו לדרכו. ויפצרו בו לאמר, "שבה איתנו כי עת ערב הגיע ונטה היום ." ויבוא הביתה לשבת איתם. ” (הבשורה לפי לוקס, כ"ד:28—29).

עולה הרגל גם מקבל את פירותיו ממסעו באם הינו חלק מהצדקה. “הצדקה מתגלית ראשונה בכל כאהבת האל:"אהובי אם-ככה אהב אותנו אלוהים גם אנחנו חייבים לאהבה איש את רעהו" .” (האגרת הראשונה של יוחנן, ד:11).

אי לכך, יש לבצע בפועל את הצדקה במהלך המסע, לעזור לאלו שבצרה, לחלוק במזון, זמן ותקווה.

צדקה גם מתבצעת בנתינה לעני ולעזור לעולי רגל נכים.

הקהילה הנוצרית הראשונה היתה "רק לב" ושאול הקדוש עזר "לעניי ירושלים" ואסף מגבית עבורם.

רק גישות אלו של הנשמה מאשפרות לעולה הרגל את הסיכוי לפגוש את ישוע בעיר הקודש.

המפגש הינו הסיבה למסע לירושלים, כמו גם החלום לכל נוצרי. רק בדרך זו נוכל לשוב לשורשים של החיים הנוצריים.

האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס