הכנסייה הקתולית רואה את חודש ינואר כחודש השלום, אשר מתחיל ביום הראשון של השנה עם חגיגה של ויום החג של מרים, אם ישוע ויום השלום העולמי. השנה, האפיפיור ברוך [בנדיקטוס] ה-16 בחר את הנושא של חינוך הצעירים לצדק ולשלום עבור יום זה ומציע הרהור של הכיוון החינוכי, מודעות לכוח העיצוב שלו וליכולת ההנעה שלו לעבר אידיאלים עבור צעירים שיש לאתר "עקב תשומת לב בכל מה שהינו חברתי, הכנסייה רואה בצעירים תקווה ובטחון, הכנסייה מעודדת לחפש את האמת, לפעול לטובת הכלל, להיות פתוח לעולם ולסביבה ולראות דברים חדשים" (ישעיהו 42:9; 48:6)".
השלום הינו נושא מורכב אשר מסכם אופק רחב של רעיונות וערכים אשר יש להשיגם באמצעות פעולה חינוכית סובלנית שמטרתה הפרט. בקצרה, שני המימדים של "שלום קטן" ושל "שלום גדול" ניתנים להבחנה ומיצגים שני רבדים של הרהור. הראשון הנו בטווח הקצר והאחרון – טווח ארוך. "שלום קטן" מתייחס להיבטים של חיי היום יום, מתייחס למערכות יחסים בין פרטים שעליהם ניתן לבסס קבלה וספציפיות של כל פרט; דבר זה דורש כבוד לשוני ולייחודיות של האחר שמתממשת, כמו גם מעל לכל במקרה שבו לפרטים מסורות תרבותיות שונות. "שלום גדול" מצד שני מתייחס לדו שיח בין עמים, שלרוב דורש תווך ע" אנשים בעלי השכלה ובעלי כישורים ברמה חינוכית ותרבותית כך המעורבים בכך ילמדו לחיות בקונפליקט המפריד ביניהם, בשעה שהם מחויבים לשתף פעולה לעבר "אתיקה של פתרון ופיוס" וסובלנות והדדיות.
חינוך של האנשים ובייחוד של הצעירים תמיד היה בדרך שקישר את שני המימדים הללו, מסייע לאנשים לתפוס את האינטרס, דאגה ופתיחות לאחר ואת הקריאה לסובייקטיביות רחבה יותר, פנימית, החובקת את כל היצורים החיים, אשר יחדיו לוקחים חלק בערכים נעלים. לכן, האדם, הינו ראשית כל מרכז מוסרי ע"י סגולות אשר מתייחס לשלום ומופץ ונלמד כבסיס מרכזי של בניה חיובית ופעילה של שלום, אולם גם ביקורתית בחס למגבלות, חסר והתאמה לעולם. הפרט, חינוכו וטיפוחו מבחינה פנימיתויוצרים בבסיס להתחדשות חברתית והיסטורית-פוליטית שיכולה לקדם ולהגביר את השלום ואת הצדק. האלמנט ההכרחי ליצירה זו של הפרט לאו פרספקטיבה זו ניתן לסכם כדלקמן: (1) האדם כמרכז מוסרי– מצפון האדם כפי שעמנואל לוינס מלמד, מאפשר לחוש ולהבין את החוקים האתים הנשגבים ביותר ואת האחריות לאחדות וסולידאריות בין אישית ושותפות גורל ובפעולות התלויות בכך; (2) האדם וערכיו– באם השורש של השלום הינו בתוך האדם וצריך להיות מטופל כל העת באמצעות חינוך,, יש לזכור כי שלום אמיתי הינו עדות למחויבות של הטעמת ערכים נשגבים, למשל: הגברת הערך של המציאות העכשווית, מעבר לעובדות ולמגבלות הקיימות בה, ולכן מחייב טבע דינמי ומתפתח אשר משפע אתית ודתית ותוצאתו אסטרטגיות של אי אלימות ואמצעים ההורסים את המנגנונים של האלימות, חוסר צדק, עריצות ומוות, משום שהטוב מסיים ומשיג את מה שמשיגים באלימות פגיעה וחוסר כנות ; (3) האדם והפעולה הפרקטית – השאפה לשלום, השירות של ערכים נעלים, החיפוש אחר מציאות מתחדשת הינם מנועים אמיתיים של פעולות האדם שהופכים לאותנטיים ולכלים של השלום, מקבלים את הסולידריות האנושית אשר נפרסת ונפתחת בפני האחר. נראית כאפשרות יצירתית ושיתוף פעולה לטובת הכלל. באמצעות מחויבות קונקרטית זו, האדם מוצא את הדרך לצאת מהבדידות שלו לגלות קרבה אותנטית ולכן האחר הופך ליעד החיפוש של האחדות והאהבה של מאמץ זה כדרך אמיתית ליצירת וליצירה עצמית המאופיינת ע" י שאיפות דתיות וע"י התפתחות נבואת, אפוסטולית וקהילתית בייחוד ביחס לצעירים. פעולות המכוונות לשלום יכולים לצוץ רק כשיש אמון באדם ומהאמון אשר נובע מאינטימיות אישית מתרחב לכיוון אוניברסאלי, וכלול בהבניה שלו ופרקטיקה את כל הברואים אולם עם מודעות של הקרבת קורבן במפגש, סבל , שבריריות וחולשה, אשר יכולים לגאול את הלוגיקה של הכח והאלימות שבעולם ןהמדד שבעבור הנוצרים הינו צלבו של ישוע.
בארץ הקודש, החיפוש אחר השלום נותר אתגר מורכב לעולם. בשעה שמכירים במטלה הבסיסית של המוסדות הפוליטיים והמשפטיים, אשר אחראים לטובת הכלל וקובעים את ההנחות שעליהם יתקיים הדו קיום והצמיחה, החיפוש אחר קידום של שלמות הפרט ושל מצפונו והן של קבוצות חברתיות לערך של השלום, השתתפות ואזרחות נותרים חיוניים. בהקשר זה, הפעולה החינוכית יכולה לעשות רבות , לשקם את המרכזיות של ההיבט האנושי האינטגראלי אשר מסכם את המרכבים האתיים, תרבותיים ודיים של הפרט. במקרים רבים, בעיות פולטיות לא מוצאות את פתרונן בשימוש באמצעים פוליטיים בלבד. ייסוד ושאיפה כתפקיד של הבט מוסרי ותרבותי ביחס לאזרחי, חברתי וספירה פוליטית צריך לקבל ערך רחב יותר, להיות חלק מיידי מהטווח החינוכי. ההמתנה לחינוך חדש אשר מביא להשראה על רצון אדם לממש עצמו באמת ובצדק ואשר מפתח את הפוטנציאל המתחדש ומכליל את הערכים של פתיחות, יצירתיות אינטלקטואלית ומוסרית – הינו אחד מהאפשרויות המבטיחות ביותר על מנת לשרטט מודלים חדשים שבהם צעירים יכולים להיות שחקנים מרכזיים באמת. היעד לכן הינו לקדם את המעבר ממנטאלי ומהאזרחות אשר יוצרת תנאים המעוררים את הקונפליקט ואת הקושי ההדדי להיפתח ולחיות בדו קיום ומדברן גורמי שינוי ההכרחיים לדו קיום חיובי ושל שלום של קבוצות ועמים. לשם כך, כל צורה של התנגדות לאלימות ולהצדקתה באמצעות קבלת סטריאוטיפים, מיסטיפיקציה של האמת ויצירה של סגרגציה תותקף ע"י התנסות הצעירים ותביא לזניחת דרכי הרוע. על מנת לעודד את האמון ואת הדחפים היצירתיים לשלום, דור חדש צריך להסתייע כדי להכיר ולהפנים את הדמוקרטיה וערכיה וע"י ייעוד של דוק קיום משותף בשעה שיש להגן על השונות. מטלה זו של חינוך לשלום ולאי אלימות בשעה שפעילים ובוחרים, מעלה את השאלה: האם הסיבות שלי חשובות יותר/בעלות ערך יותר מאשר חיי האחר? ובכך מניח את היעד הראשון של שיפור עצמך. המודעות כי אדם יכול להיות פרוטגוניסט מבחינת בחירה אשר מבערת את הרוע והאלימות, אומר אלדו קפיטיני, מחנך גדול בתחום זה, מתחילה ב"אי התייחסות לאדם ובייחוד לילד כיצור שכל כוונתו אלימות ומלחמה, ויש לאתגרו, לשנותו ולבצע עידון: הדתות שמכירים באחר, לפחות כשוות, נוטות להביא לאחדות ולאהבה לכל הברואים ולכן מתייחסים ומכוונים ליעדים חינוכיים המאוששים ומפתחים זאת."
מאת – קתרינה פופה פדראטי
השלום הינו נושא מורכב אשר מסכם אופק רחב של רעיונות וערכים אשר יש להשיגם באמצעות פעולה חינוכית סובלנית שמטרתה הפרט. בקצרה, שני המימדים של "שלום קטן" ושל "שלום גדול" ניתנים להבחנה ומיצגים שני רבדים של הרהור. הראשון הנו בטווח הקצר והאחרון – טווח ארוך. "שלום קטן" מתייחס להיבטים של חיי היום יום, מתייחס למערכות יחסים בין פרטים שעליהם ניתן לבסס קבלה וספציפיות של כל פרט; דבר זה דורש כבוד לשוני ולייחודיות של האחר שמתממשת, כמו גם מעל לכל במקרה שבו לפרטים מסורות תרבותיות שונות. "שלום גדול" מצד שני מתייחס לדו שיח בין עמים, שלרוב דורש תווך ע" אנשים בעלי השכלה ובעלי כישורים ברמה חינוכית ותרבותית כך המעורבים בכך ילמדו לחיות בקונפליקט המפריד ביניהם, בשעה שהם מחויבים לשתף פעולה לעבר "אתיקה של פתרון ופיוס" וסובלנות והדדיות.
חינוך של האנשים ובייחוד של הצעירים תמיד היה בדרך שקישר את שני המימדים הללו, מסייע לאנשים לתפוס את האינטרס, דאגה ופתיחות לאחר ואת הקריאה לסובייקטיביות רחבה יותר, פנימית, החובקת את כל היצורים החיים, אשר יחדיו לוקחים חלק בערכים נעלים. לכן, האדם, הינו ראשית כל מרכז מוסרי ע"י סגולות אשר מתייחס לשלום ומופץ ונלמד כבסיס מרכזי של בניה חיובית ופעילה של שלום, אולם גם ביקורתית בחס למגבלות, חסר והתאמה לעולם. הפרט, חינוכו וטיפוחו מבחינה פנימיתויוצרים בבסיס להתחדשות חברתית והיסטורית-פוליטית שיכולה לקדם ולהגביר את השלום ואת הצדק. האלמנט ההכרחי ליצירה זו של הפרט לאו פרספקטיבה זו ניתן לסכם כדלקמן: (1) האדם כמרכז מוסרי– מצפון האדם כפי שעמנואל לוינס מלמד, מאפשר לחוש ולהבין את החוקים האתים הנשגבים ביותר ואת האחריות לאחדות וסולידאריות בין אישית ושותפות גורל ובפעולות התלויות בכך; (2) האדם וערכיו– באם השורש של השלום הינו בתוך האדם וצריך להיות מטופל כל העת באמצעות חינוך,, יש לזכור כי שלום אמיתי הינו עדות למחויבות של הטעמת ערכים נשגבים, למשל: הגברת הערך של המציאות העכשווית, מעבר לעובדות ולמגבלות הקיימות בה, ולכן מחייב טבע דינמי ומתפתח אשר משפע אתית ודתית ותוצאתו אסטרטגיות של אי אלימות ואמצעים ההורסים את המנגנונים של האלימות, חוסר צדק, עריצות ומוות, משום שהטוב מסיים ומשיג את מה שמשיגים באלימות פגיעה וחוסר כנות ; (3) האדם והפעולה הפרקטית – השאפה לשלום, השירות של ערכים נעלים, החיפוש אחר מציאות מתחדשת הינם מנועים אמיתיים של פעולות האדם שהופכים לאותנטיים ולכלים של השלום, מקבלים את הסולידריות האנושית אשר נפרסת ונפתחת בפני האחר. נראית כאפשרות יצירתית ושיתוף פעולה לטובת הכלל. באמצעות מחויבות קונקרטית זו, האדם מוצא את הדרך לצאת מהבדידות שלו לגלות קרבה אותנטית ולכן האחר הופך ליעד החיפוש של האחדות והאהבה של מאמץ זה כדרך אמיתית ליצירת וליצירה עצמית המאופיינת ע" י שאיפות דתיות וע"י התפתחות נבואת, אפוסטולית וקהילתית בייחוד ביחס לצעירים. פעולות המכוונות לשלום יכולים לצוץ רק כשיש אמון באדם ומהאמון אשר נובע מאינטימיות אישית מתרחב לכיוון אוניברסאלי, וכלול בהבניה שלו ופרקטיקה את כל הברואים אולם עם מודעות של הקרבת קורבן במפגש, סבל , שבריריות וחולשה, אשר יכולים לגאול את הלוגיקה של הכח והאלימות שבעולם ןהמדד שבעבור הנוצרים הינו צלבו של ישוע.
בארץ הקודש, החיפוש אחר השלום נותר אתגר מורכב לעולם. בשעה שמכירים במטלה הבסיסית של המוסדות הפוליטיים והמשפטיים, אשר אחראים לטובת הכלל וקובעים את ההנחות שעליהם יתקיים הדו קיום והצמיחה, החיפוש אחר קידום של שלמות הפרט ושל מצפונו והן של קבוצות חברתיות לערך של השלום, השתתפות ואזרחות נותרים חיוניים. בהקשר זה, הפעולה החינוכית יכולה לעשות רבות , לשקם את המרכזיות של ההיבט האנושי האינטגראלי אשר מסכם את המרכבים האתיים, תרבותיים ודיים של הפרט. במקרים רבים, בעיות פולטיות לא מוצאות את פתרונן בשימוש באמצעים פוליטיים בלבד. ייסוד ושאיפה כתפקיד של הבט מוסרי ותרבותי ביחס לאזרחי, חברתי וספירה פוליטית צריך לקבל ערך רחב יותר, להיות חלק מיידי מהטווח החינוכי. ההמתנה לחינוך חדש אשר מביא להשראה על רצון אדם לממש עצמו באמת ובצדק ואשר מפתח את הפוטנציאל המתחדש ומכליל את הערכים של פתיחות, יצירתיות אינטלקטואלית ומוסרית – הינו אחד מהאפשרויות המבטיחות ביותר על מנת לשרטט מודלים חדשים שבהם צעירים יכולים להיות שחקנים מרכזיים באמת. היעד לכן הינו לקדם את המעבר ממנטאלי ומהאזרחות אשר יוצרת תנאים המעוררים את הקונפליקט ואת הקושי ההדדי להיפתח ולחיות בדו קיום ומדברן גורמי שינוי ההכרחיים לדו קיום חיובי ושל שלום של קבוצות ועמים. לשם כך, כל צורה של התנגדות לאלימות ולהצדקתה באמצעות קבלת סטריאוטיפים, מיסטיפיקציה של האמת ויצירה של סגרגציה תותקף ע"י התנסות הצעירים ותביא לזניחת דרכי הרוע. על מנת לעודד את האמון ואת הדחפים היצירתיים לשלום, דור חדש צריך להסתייע כדי להכיר ולהפנים את הדמוקרטיה וערכיה וע"י ייעוד של דוק קיום משותף בשעה שיש להגן על השונות. מטלה זו של חינוך לשלום ולאי אלימות בשעה שפעילים ובוחרים, מעלה את השאלה: האם הסיבות שלי חשובות יותר/בעלות ערך יותר מאשר חיי האחר? ובכך מניח את היעד הראשון של שיפור עצמך. המודעות כי אדם יכול להיות פרוטגוניסט מבחינת בחירה אשר מבערת את הרוע והאלימות, אומר אלדו קפיטיני, מחנך גדול בתחום זה, מתחילה ב"אי התייחסות לאדם ובייחוד לילד כיצור שכל כוונתו אלימות ומלחמה, ויש לאתגרו, לשנותו ולבצע עידון: הדתות שמכירים באחר, לפחות כשוות, נוטות להביא לאחדות ולאהבה לכל הברואים ולכן מתייחסים ומכוונים ליעדים חינוכיים המאוששים ומפתחים זאת."
מאת – קתרינה פופה פדראטי