תל-אביב יפו, ה-24 בדצמבר 2010 – ערב חג המולד חבר יקר שלי, המגדיר עצמו אתיאיסט טוען בעקשנות כי אנו עצמנו רק כשאנחנו הולכים על האדמה. הוא אומר, מדעית, כי האדמה משנה אותנו לגופות המוזנות והופכים לבשר, הבשר שלנו, כתמצית, לתוך גופינו. כמה "אדמה מהלכת" מגיעה ועוזבת את ארץ הקודש בכל שנה? עולי הרגל באים מכל העולם!
חשבתי רבות על מילים אלו כשצעדתי בדרך שהובילה מירושלים לבית לחם במסע העלייה לרגל של הקהילה ההודית הקתולית שבארץ הקודש ב-11 בדצמבר האחרון, בשלב הראשון של מסע ההכנה לחג המולד. יוסף ומרים עשו את אותה דרך לפני כאלפיים שנה ממתינים להולדתו של ישוע: גם הם היו "אדמה הולכת" של הגליל.
הייתי בינם, איטלקי בינות הודים, הולכים על האדמה שאף אחד מאיתנו לא נולד בה או גדל בה. אנו היינו "אדמה הולכת" מזן אחר באדמה שאינה שלנו, ממש כמו שלושת החכמים, שהגיעו מארצות רחוקות.
האב הפרנציסקאני ג’איה, כהן הדת אשר רועה את הקהילה הזו, חוזר ואומר כי זו דרכנו דרך פיזית, מנטאלית ורוחנית של ההכנה. אני אישית חשתי בתחילה את ההכנה הפיזית, בייחוד ביום הראשון כשרגלי הזכירו לי את הצעדה של יום אתמול, את הגשם ואת הסחיבה של כל הציוד הצילופ שלי. חשתי יותר כמו החמור שליוה את מרים ויוסף. לפני המסתורין העצום הזה שהתרחש לפני כאלפיים שנה - עדיין מביא אותך לשאת את עינך לשמיים ולחשוב על "אדמה שהולכת".
בכל רגע קצר, שבו חצינו את מעבר הביקורת, היינו "אדמה שהולכת" אשר איחדה את שני הצדדים: ישראל ופלסטין. אלו היו מחשבתיו של חמור שהיה תחת הנטל ובמאמץ התבונן על האדמה בהליכה איטית ומגושמת.
בשלב השני של ההכנה הקהילתית היתה העלייה לרגל משדות הרועים אל מערת המולד ב-18 בדצמבר. המסלול הקצר יותר אפשר למשפחות רבות יותר לקחת חלק ואנו היינו כ-אלף איש.
הרועים, העניים ביותר בחברה והנחשבים הכי פחות בה, היו הראשונים לקבל את הבשורה המשמחת מהמלאכים. קשה שלא לחשוב על המהגרים הרבים שמסביבי, על חייהם ועל הקשיים שלהם. הם הגיעו לכאן לעבוד ולחיות בהקשר חברתי שלרוב עוין את אמונתם. חלקם סיפר לי שהם התפללו במקלחות בבתים היכן שעבדו בהם מכיוון שהמעסיקים שלהם לא רצו לראות את המסלים הנוצריים שלהם.
אנו, כל סוגי "האדמות ההולכות", הבנו יחד בארץ אהובה אך קשה זו, את מה שאמור להתרחש בעוד מספר שבועות ומעל לכל – דבר מה חדש בעבור אלו שחווים קשיים. היה זה כאילו מישהו אמר לנו "קומו, התרוממו מהאדמה". חשתי, כמו החמור, שנופל תחת המשקל והמאמץ, שעליי להרים את הראש ולנסות להתבונן גבוה יותר מן האדמה.
הנוכחות הברוכה של ילדים היתה מסר ברור של תקווה. מחר שונה אפשרי וילדים אלו הינם הסימן לכך, כמו אותו הילד שייוולד בקרוב, ישוע.
היום, אני נמצא ביפו וחוגג את ערב חג המולד עם הקהילה ההודית. אני כאן, עם משפחתי, אשתי וילדיי עם הקהילה שכעת היא גם קצת שלי. אנו רחוקים עדיין ממרכז האירוע של הערב והעולם כולו מתבונן בו - כל המבטים מופנים אל בית לחם. ואנו כאן, בכנסייה של אנטוני הקודש שביפו: ישנם כאן הרבה פועלים, משפחות וילדים. אותו תסריט מופיע במי יודע כמה כנסיות בכל העולם.
אולם עדיין זהו חג המולד והוא שונה מימים רגילים.
נאספו יותר מחמש מאות מאמינים מחוץ לכנסייה. החגיגה הינה מחוץ לכנסייה משום שאינה יכולה להכיל את כולם. רבים מהם לבושים בלבוש הודי מסורתי, האמהות לרוב מחזיקות את ילדיהם, והינן לבושות בשמלות צבעוניות יפות אלו.
החמור שבי מרים את עיניו מהאדמה ומתבונן סביב. האב הפרנציסקאני ארג’ויה סוואני עורך את סעודת האדון [מיסה] ונעזר באב הפרנציסקאני פרבאן דסובזה, וכמובן האב ג’איה. בדרשה בשפת הקונקני, אשר אותה תרגם לי האב ג’איה, האב ארג’ויה מזמין את הנקהלים להמרת הלב להתגלמות. ממש כפי שדבר האל היה לבשר בילד, אנו השומעים את דבר האל צריכים להפוך אותה לחיה בנו, בשר בחיי היום יום שלנו.
אין זה בלתי אפשרי לחשוב על הקשים והתלאות של רבות מהמשפחות כאן.
אנו חוגגים את לידתו של ילד קטן וחסר אונים, הנדרש לטיפול מאת אימו הצעירה. אנו חוגגים את לידתו של ילד אשר אביו נסע לעיתים קרובות לצרכי עבודה ושמשפחתו היגרה למצרים. אנו כאן, כדי לזכור כי כל הקשיים הללו הינם בעלי משמעות, לדרך יש כיוון.
אנו ביפו, אשר הינה חלק מתל-אביב, בירת הפנאי של ישראל, העיר שאינה ישנה אף פעם, חוגגים דבר מה שהאווריה שלו שונה לחלוטין. כאן, אנו בעיר היכן שכל העובדים ההודים גרים בבתים צנועים, נצרת שלהם. הנה אנו ביפו, קרובים מאד לים שאותו אפשר להריח בבירור והיטב והמזכיר לי שמאחורי מים אלו נמצאת ארצי, איטליה.
היה זה מרגש כשכהן הדת לקראת סיום החגיגה, לקח ילד מבין הקהל ונישק אותו, לנשק אל עמנו-אל. התבוננתי בדבקות של קהל גדול זה, אשר הביעו בתנועות הגוף הטקסיות שלהם את ההערצה. התרשמתי מאיסוף הכספים ומחיתוך עוגת חג המולד. האב ג’איה הסביר לי כי היום הינו יום הולדתו של ישוע וכי כל הילדים שנולדים בארץ הקודש מבורכים ואף הקטנים ביותר, בני מספר שבועות, נמצא עם אימו בחיתוך העוגה. בסופה של סעודת האדון נערכה מכירה פומבית למען העניים והעוגה נקנתה ב-4000 ₪ וזאת על מנת לסייע למשפחות שנמצאת במצוקה הרבה ביותר.
עמדנו על המשמר, אנו ממתינים לחצות, אנו ממתינים לאור.
לא, חברי האתיאיסט היקר, המגדיר עצמו כ"אדמה הולכת", אינך רק אדמה הולכת, אלא אנו הרבה יותר מכך. מה אנו? אל תשאל אותי, הרי אני רק חמור! אולם אני מרגיש שיש יותר מכך, ואני יכול לראות זאת באנשים האלו.
חצות הלילה הגיעה ושוב המושיע הגיע אל העולם והביא את האור.
זהו בדיוק האור שהופך את החמור העמוס לעייפה ליצור המרים את ראשו, מהרהר על דבר מה שלא ניתן לתארו כאן, במשפטים מעטים אלו. אנו האדמה שהולכת, אולם יעדנו הינו גן העדן!
איחולי חג מולד שמח לכולם!
מרקו גבאסו