"ואני אומר: חייה לפי הרוח". ביום ראשון בבוקר, מילותיו של פאולוס הקדוש הדהדו בעוצמה בכנסיית סאן סלבטורה שבירושלים. בתיאום עם הכנסייה האוניברסאלית, הכנסייה הלטינית של ארץ הקודש חגגה את יום החג של שבועות, מתן רוח הקודש לעולם כולו.
הכל התקבץ יחדיו לשמחה של יום החג שהינה מוחשית. ראשית, הליטורגיה. הקישוטים האדומים של בגדי כהני הדת, המקהלה שקישטה באופן מרשים את האירוע עם צבע הכסף המשקף את ירידת רוח הקודש על השליחים, קטורת ושירים מיוחדים לרגל החג: "וואני קריאטור" ו-"וואני סנקטה ספיריטוס".
הנקהלים שבאו לכנסייה של הקוסטודיה באו גם להזכיר את 12 השליחים שהיו בחדר הסעודה האחרונה מסביב למרים. סעודת האדון נערכה ע"י סגן הקוסטוד, האח דוברומיר ג'סטל, שערך אותה בלטינית, ערבית ואיטלקית, והזכיר כי חג השבועות הינו גם חג מתן הלשונות [ריבוי שפות] ולכן הדגיש את האוניברסאליות של המסר של ספר הבשורה. בהתייחס למקראות מספר מעשי השליחים, הוא אמר: "איך זה שכל אחד מאיתנו שומע אותם בשפתו שלו, בשפת אימו? אנו שומעים אותם מדברים בלשוננו אודות נפלאות מעשי האל."
הדבר החסר היחידי היה שליחה "היסטורית" של רוח הקודש. אולם חדר הסעודה אחרונה, המוקם בהר ציון, אינו נגיש יותר לעריכת סעודות אדון. הוא ממוקם בלב המקום שהפך למנזר שנבנה ע"י הפרנציסקאנים במאה ה-14 ומשם גורשו האחים הפרנציסקאנים בתחילת המאה ה-16. המוסלמים הפכו את החדר – שהינו לפי המסורת חדר הסעודה האחרונה של חג השבועות – למסגד. כתבי המחילה שהוענקו למקום זה של חדר הסעודה האחרונה הועברו לכנסייה של סאן סלבטורה שבירושלים.
בימי הביניים, קיימת מסורת לפיה קברו של המלך דוד ממוקם בקומה הראשונה. מאז 1948, כל המבנים שהיו בצד הישראלי בזמן חלוקת העיר סופחו והיהודים התרגלו ללכת לשם למסע עליה לרגל. מרגע זה ואילך, הם היו קרובים יותר לכותל המערבי ולמקום שבו המקדש שלהם עמד ובזמנו לא ניתן היה להיכנס אליו.
בשנים האחרונות, חדר הסעודה האחרונה הפך למקום של מאבק עקב הקרבה למה שמכונה קבר דוד. בשעה שהזכות להיכנס אליו נידונה בהקשר להסכם העדכני שבין מדינת ישראל והכס הקדוש, חלק מהיהודים טענו שההסכם יגרום להם לאבד את הגישה למקום הקדוש של המלך דוד. אחרים, מאמינים כי כל תפילה נוצרית "מחללת" את המקום הקדוש שלהם והופכת אותו ל"טמא".
המתח הגיע לשיאו בשנה שעברה כשהאפיפיור פרנסיס, במסע העלייה לרגל שלו לארץ הקודש, נכח בהוחדה יוצאת הדופן. משתמע כי באם רק הקתולים יכולים לחגוג שם פעמיים בשנה (אחר הצהריים של יום חמישי הגדול של רחיצת רגלי התלמידים וייסוד ההוחדה וביום של חג השבועות בתפילת הערבית השנייה של החג) אזי הם לא יכולים בפועל לערוך את סעודת האדון.
השנה, חג השבועות היהודי והנוצרי [פנטה-קוסט בלעז] היו חופיים וחלק מהקיצונים היהודים הצהירו כי הנוצרים, שלדעתם אין להם כל זכות על חדר הסעודה, הגיעו להתפלל על מנת לעורר פרובוקציה. כך שהמשטרה שמרה על מעורבות באחר צהריים זה, והפרנציסקאנים עזבו את מנזר סאן סלבטורה לצלילי המטה של ה-קוואס לעבר חדר הסעודה האחרונה שבהר ציון.לפני שעזבו, האח הפרנציסקאני סרג'יו גלדי, מזכיר הקוסטודיה, הודיע לאנשי הדת שמצפים להם והזכיר להם כי, בכל מקרה, בכל מצב של פרובוקציה, אין להגיב בשום מחיר.
המשטרה היתה ערוכה בסתירה לרצינות של האחים הפרנציסקאנים. מרגע שהם יצאו משער ציון המתח הורגש ודרך קריאות בוז של בני נוער שהיו באזור והורחקו ע"י המשטרה ע"י חבל, הפרנציסקאנים הגיעו לחדר הסעודה האחרונה. תפילת הערבית התרחשה באופן נורמאלי, אפילו שבחוץ היה מניין (10 מבוגרים יהודים) שהיו מעין מנהג של תפילת אבלות.
לאחר תפילת הערבית, תחת עיניה הערניות של המשטרה, הפרנציסקאנים ועולי הרגל עזבו את המתחם וחזרו למנזר של מה שמכונה חדר הסעודה האחרונה הקטן (צ'נקולו בלעז].
למרות המתח והקמפיין שהיה יוזמה של מספר חוגים יהודיים קיצוניים, הכל התנהל כשורה ולנוצרים היה זה יום של שמחה וחג שישאיר את מיטב הזיכרונות מיום זה.
נ"ק ו-מ"א