ביום שישי, ה-2 בנובמבר, יום לאחר יום החג של כל הקדושים, הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש חגגו את האירוע של ההנצחה עבור כל הנפטרים.
הכנסייה שבמנזר סאן סלבטורה שבירושלים היתה מלאה במאמינים ואנשי דת, שהתאספו ולקחו חלק בסעודת אדון טקסית, שנערכה ע"י כהן הדת של הקהילה, האח הפרנציסקאני פאראס חג'זין, וסייעו בידו סגן הקוסטוד, האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס, וכמו כן גם כהני דת אחרים.
סעודות האדון בעבור כל הנפטרים נערכו גם בקהילות דתיות אחרות בכל ארץ הקודש.
לאחר האירוע הליטורגי, כחלק מהמסורת, כהני דת, אחים פרנציסקאנים ומאמינים הלכו ברגל בתהלוכה לעבר בתי קברות נוצריים, למעלה ולמטה, ואשר ממוקמים בהר ציון.
באווירה של הרהור מעמיק, מלווה בתפילות ושירים בערבית ובלטינית, התהלוכה עשתה את דרכה ברחובות העיר העתיקה של ירושלים, עוברת דרך שער יפו, הרובע הארמני, למנוחה, ולבסוף – הגעה לבית הקברות הפרנציסקאני של האחים של הקוסטודיה של ארץ הקודש שבו קבורים האחים הפרנציסקאנים, עבור ברכה של הקברים.
המאמינים גם ביקרו את קברותיהם של אהוביהם הקבורים בית הקברות הממוקם למטה יותר בהר ציון. משפחות הנפטרים התפללו בקברים, ונתנו כבוד ע"י הבאת פרחים חדשים, בשעה שהאחים הפרנציסקאנים הובילו את התפילה ונתנו כבוד עם קטורת ושירה לנשמות היקרות אשר נפטרו.
במסמך של פרנסיס הקדוש "דברי הימים של יצירי הבריאה", פרנסיס הקדוש התייחס למוות כ"האחות מות". הוא התייחס בכתביו האחרים והזכיר לאחים בארץ זו שאנו מהלכים בה כ"עולי רגל וזרים".
מסיבה זו, המאמינים התפללו לקרוביהם שנפטרו, בטחו בתיווך שלהם עם האל, והזינו את התקווה שיום אחד הם יצטרפו אליהם בשמיים בדרג של מלאכים וקדושים.
למעשה, מפגש עם המוות, עבור מאמינים אלו, אינו שקיעה לדכדוך כבד, אלא מהווה קריאה לאור של החיים במלואו, עד תום, המאפשר לנו להיכנס לבית האל. אין זה סוף הקיום, אלא רק הסוף של חיינו הארציים.
הטקסיות של ה-2 בנובמבר, הינו יום שבו הכנסייה מנציחה באופן טקסי את נשמות כל הנפטרים, בשעה שמזכירה בכל סעודת האדון, את הצירוף המילולי שמשמעו "זכור, האדון...." כתפילה אוניברסאלית לנשמות כל הנפטרים.
דבקות לזכר המתים מתוארכת לימיה המוקדמים ביותר של האנושות. עבור הנוצרים, אמנות הקבורה, כפי שנראית בקטקומבות, מעוררים ומזינים את התקווה של המאמינים. ברומא, ניתן לראות בנישות היכן שחבר משפחה שנפטר קבור, את דמותו של לזרוס: כפי שישוע בכה על חברו לזרוס והקים אותו מהמתים, כך מי ייתן ויעשה עבור שליח זה!.
ההנצחה הליטורגית של כל הנפטרים המאמינים, קיבלה צורה קונקרטית במאה ה-9 באמצעות פרקטיקה של מנזר המקדישה יום מסוים של תפילה עבור המתים, מנהג שמתוארך למאה השביעית.
אוגוסטינוס הקדוש בזמנו, הלל ושבח את התפילה עבור המתים, לא רק את יום השנה, כך שהנשמות של הנפטרים לא ייזנחו.
הכנסייה שבמנזר סאן סלבטורה שבירושלים היתה מלאה במאמינים ואנשי דת, שהתאספו ולקחו חלק בסעודת אדון טקסית, שנערכה ע"י כהן הדת של הקהילה, האח הפרנציסקאני פאראס חג'זין, וסייעו בידו סגן הקוסטוד, האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס, וכמו כן גם כהני דת אחרים.
סעודות האדון בעבור כל הנפטרים נערכו גם בקהילות דתיות אחרות בכל ארץ הקודש.
לאחר האירוע הליטורגי, כחלק מהמסורת, כהני דת, אחים פרנציסקאנים ומאמינים הלכו ברגל בתהלוכה לעבר בתי קברות נוצריים, למעלה ולמטה, ואשר ממוקמים בהר ציון.
באווירה של הרהור מעמיק, מלווה בתפילות ושירים בערבית ובלטינית, התהלוכה עשתה את דרכה ברחובות העיר העתיקה של ירושלים, עוברת דרך שער יפו, הרובע הארמני, למנוחה, ולבסוף – הגעה לבית הקברות הפרנציסקאני של האחים של הקוסטודיה של ארץ הקודש שבו קבורים האחים הפרנציסקאנים, עבור ברכה של הקברים.
המאמינים גם ביקרו את קברותיהם של אהוביהם הקבורים בית הקברות הממוקם למטה יותר בהר ציון. משפחות הנפטרים התפללו בקברים, ונתנו כבוד ע"י הבאת פרחים חדשים, בשעה שהאחים הפרנציסקאנים הובילו את התפילה ונתנו כבוד עם קטורת ושירה לנשמות היקרות אשר נפטרו.
במסמך של פרנסיס הקדוש "דברי הימים של יצירי הבריאה", פרנסיס הקדוש התייחס למוות כ"האחות מות". הוא התייחס בכתביו האחרים והזכיר לאחים בארץ זו שאנו מהלכים בה כ"עולי רגל וזרים".
מסיבה זו, המאמינים התפללו לקרוביהם שנפטרו, בטחו בתיווך שלהם עם האל, והזינו את התקווה שיום אחד הם יצטרפו אליהם בשמיים בדרג של מלאכים וקדושים.
למעשה, מפגש עם המוות, עבור מאמינים אלו, אינו שקיעה לדכדוך כבד, אלא מהווה קריאה לאור של החיים במלואו, עד תום, המאפשר לנו להיכנס לבית האל. אין זה סוף הקיום, אלא רק הסוף של חיינו הארציים.
הטקסיות של ה-2 בנובמבר, הינו יום שבו הכנסייה מנציחה באופן טקסי את נשמות כל הנפטרים, בשעה שמזכירה בכל סעודת האדון, את הצירוף המילולי שמשמעו "זכור, האדון...." כתפילה אוניברסאלית לנשמות כל הנפטרים.
דבקות לזכר המתים מתוארכת לימיה המוקדמים ביותר של האנושות. עבור הנוצרים, אמנות הקבורה, כפי שנראית בקטקומבות, מעוררים ומזינים את התקווה של המאמינים. ברומא, ניתן לראות בנישות היכן שחבר משפחה שנפטר קבור, את דמותו של לזרוס: כפי שישוע בכה על חברו לזרוס והקים אותו מהמתים, כך מי ייתן ויעשה עבור שליח זה!.
ההנצחה הליטורגית של כל הנפטרים המאמינים, קיבלה צורה קונקרטית במאה ה-9 באמצעות פרקטיקה של מנזר המקדישה יום מסוים של תפילה עבור המתים, מנהג שמתוארך למאה השביעית.
אוגוסטינוס הקדוש בזמנו, הלל ושבח את התפילה עבור המתים, לא רק את יום השנה, כך שהנשמות של הנפטרים לא ייזנחו.