כאשר העיר של בית לחם חוזרת בהדרגה לנורמאליות שקטה לאחר ימים אינטנסיביים ומלהיבים של חג המולד, הקהילה הפרנציסקאנית חוגגת, ב-28 בדצמבר, עוד יום חג משמעותי הקשור לתקופת חג המולד – יום החג של החפים מפשע הקדושים. ליטורגיה זו מתרחשת במערת יוסף הקדוש, שבבעלות הפרנציסקאנים ומשם המשיך למערת המולד שבבזיליקה של קתרינה הקדושה, מספר צעדים המובילים למערת מערכות עתיקות והראשונה מהן, במרכז, שבה נפגשים לראשונה נקראת מערת יוסף הקדוש. מערה זו ממוקמת בסמוך למערת המולד ומפריד ביניהם רק קיר אחורי. המערה מוקדשת ליוסף הקדוש לזכר החזון שבעלה של מרים חלם, של המלאך שאמר לו לקחת את ישוע ואימו עימו ולנוס למצרים משום שהמלך הורדוס תר אחר הילד על מנת להרגו (מתי ב:13). בחלק האחורי של המערה, במיקום מוגבה, ישנו מזבח קטן עם גישה לשני גרמי מדרגות משני צדדיו. מצד שמאל, מתחת ליסודות של החומה של קונסטינטינוס, קשתות מלפני תקופה זו מחזיקות נישות של לוויה החל מהמאה הראשונה-שנייה לספירה. במקביל, עדיין מצד שמאל, ישנה מערה של החפים מפשע הקדושים, המוקדשת לילדי בית לחם, קדושים מעונים, שמתו בטבח שנערך ע"י המלך הורדוס לאחר שנודע לו כי ישוע נולד שם.
האח ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, ערך את סעודת האדון הקדושה והטקסית במקום קדוש זה, באווירה אינטימית ובאווירת הרהור, בבוקרו של ה-28 בדצמבר, מוקף ע"י מספר רב של כהני דת מסייעים אשר נטלו את מקומם לצד המזבח הקטן, המקושט בפרחים לבנים קטנים לרגל האירוע המיוחד. היו הרבה נזירות מארץ הקודש באירוע זה. האחיות הפרנציסקאניות, הסלזיניות, נזירות של הרוזרי, נזירות של יוסף הקדוש, הנזירות של האם תרזה מקלקוטה ורבות אחרות, שמילאו את המערה הקטנה. נכחו גם מעט עולי רגל בצדדים ובסוף המערה שתשומת ליבם עברה לאירוע המיוחד ועם מספר נצרים ערבים מקומיים שנכחו אף הם.
בדרשה שלו,לאחר שהדגיש את המסורת ארוכת השנים של יום החג של החפים מפשע הקדושים אשר הופיע בלוחות השנה העתיקים כבר החל מהמאה ה-4, האח ארטמיו ראשית כל הרהר בקצרה על חג המולד, על בן האל שהגיע לעולם כילד עני, שחסר לו הכל אולם הינו כולו עושר וחסד שמימי. זהו הרז של לידתו של ישוע של הולדת החיים ומלאות החים, ולכן, בדומה לפרנסיס הקדוש, כל חג מולד עלינו "להיות הילד עם הילד" ולגלות בענווה בחיי עוני את העושר של חיים אלוהיים, אשר הינם שבריריים ונסתרים בתוכנו. העדות הראשונה לאל זה אשר נהיה לילד בבית לחם, הקורבנות הראשונים, הקדושים המעונים הראשונים בסולידריות עם ישוע המשיח הינם החפים מפשע הקדושים, אשר קיבלו בעדותם הדרמטית את הטבילה בדם, את כף היד ואת הכתר הנקשר להם בתהלוכה של המלך המשיח. ברם, באם הכבוד של קדושים צעירים אלו מעביר רגשות של רך ושל עדינות לנשמה, סיפורם הטרגי והאלימות המזוויעה שסבלו ממנה הינה נורת אזהרה נגד כל ניסיון, אפילו בימינו אלו, להכות, לפגוע ולהרוג ילדים תמימים. ישוע עצמו דחק בנו לא להפר מצווה זו: "ראו פן תבזו אחד הקטנים האלה כי אומר אני לכם כי מלאכיהם רואים תמיד את פני אבי שבשמיים" (מתי, י"ח:10). מסיבה זו, האפיפיור ברוך [בנדיקטוס] ה-16 גם תמיד הדגיש כי יום החג של החפים מפשע הקודשים חייב להזכיר לנו להתפלל עבור אותם הילדים שגם כיום הינם קורבנות של כל צורת אלימות, העדר קיומה של משפחה, של עוני חומרי ותרבותי, של שימוש בילדים קטנים בקונפליקטים צבאיים, פעולות לא חוקיות ופליליות ואפילו אלימות גזעית המונעת מילדים אלו מלקיים את תוכנית האל שתוכננה עבורם, משום שהתנסות זו מרחיקה אותם, מהווה מעין סוג של הפלה. לסיום, האח ארטמיו בייחוד רצה לזכור את הקדושים המעונים הנוצריים הרבים, כולל אלו מהתקופה האחרונה, בניגריה ובמצרים, עירק ומקומות נוספים בעולם.
לאחר ארוחת צהרים פשוטה שאותה חלק עם הקהילה הפרנציסקאנית המקומית, האח ארטמיו יחד עם הפרנציסקאנים מירושלים והסטודנטים שהתלוו אליו למסע עלייה לרגל לבית לחם, שבו למערת יוסף הקדוש על מנת לומר את תפילת הערבית ולהרהר שוב על אותם קדושים מעונים קטנים בזמנו של ישוע. לצידו של סגן הקוסטוד בתפילת הערבית נכח גם האח סטפן מילוסוביץ, האח הממונה הנוכחי של הבזיליקה של המולד שבבית לחם.
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – מרקו גבסו
האח ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, ערך את סעודת האדון הקדושה והטקסית במקום קדוש זה, באווירה אינטימית ובאווירת הרהור, בבוקרו של ה-28 בדצמבר, מוקף ע"י מספר רב של כהני דת מסייעים אשר נטלו את מקומם לצד המזבח הקטן, המקושט בפרחים לבנים קטנים לרגל האירוע המיוחד. היו הרבה נזירות מארץ הקודש באירוע זה. האחיות הפרנציסקאניות, הסלזיניות, נזירות של הרוזרי, נזירות של יוסף הקדוש, הנזירות של האם תרזה מקלקוטה ורבות אחרות, שמילאו את המערה הקטנה. נכחו גם מעט עולי רגל בצדדים ובסוף המערה שתשומת ליבם עברה לאירוע המיוחד ועם מספר נצרים ערבים מקומיים שנכחו אף הם.
בדרשה שלו,לאחר שהדגיש את המסורת ארוכת השנים של יום החג של החפים מפשע הקדושים אשר הופיע בלוחות השנה העתיקים כבר החל מהמאה ה-4, האח ארטמיו ראשית כל הרהר בקצרה על חג המולד, על בן האל שהגיע לעולם כילד עני, שחסר לו הכל אולם הינו כולו עושר וחסד שמימי. זהו הרז של לידתו של ישוע של הולדת החיים ומלאות החים, ולכן, בדומה לפרנסיס הקדוש, כל חג מולד עלינו "להיות הילד עם הילד" ולגלות בענווה בחיי עוני את העושר של חיים אלוהיים, אשר הינם שבריריים ונסתרים בתוכנו. העדות הראשונה לאל זה אשר נהיה לילד בבית לחם, הקורבנות הראשונים, הקדושים המעונים הראשונים בסולידריות עם ישוע המשיח הינם החפים מפשע הקדושים, אשר קיבלו בעדותם הדרמטית את הטבילה בדם, את כף היד ואת הכתר הנקשר להם בתהלוכה של המלך המשיח. ברם, באם הכבוד של קדושים צעירים אלו מעביר רגשות של רך ושל עדינות לנשמה, סיפורם הטרגי והאלימות המזוויעה שסבלו ממנה הינה נורת אזהרה נגד כל ניסיון, אפילו בימינו אלו, להכות, לפגוע ולהרוג ילדים תמימים. ישוע עצמו דחק בנו לא להפר מצווה זו: "ראו פן תבזו אחד הקטנים האלה כי אומר אני לכם כי מלאכיהם רואים תמיד את פני אבי שבשמיים" (מתי, י"ח:10). מסיבה זו, האפיפיור ברוך [בנדיקטוס] ה-16 גם תמיד הדגיש כי יום החג של החפים מפשע הקודשים חייב להזכיר לנו להתפלל עבור אותם הילדים שגם כיום הינם קורבנות של כל צורת אלימות, העדר קיומה של משפחה, של עוני חומרי ותרבותי, של שימוש בילדים קטנים בקונפליקטים צבאיים, פעולות לא חוקיות ופליליות ואפילו אלימות גזעית המונעת מילדים אלו מלקיים את תוכנית האל שתוכננה עבורם, משום שהתנסות זו מרחיקה אותם, מהווה מעין סוג של הפלה. לסיום, האח ארטמיו בייחוד רצה לזכור את הקדושים המעונים הנוצריים הרבים, כולל אלו מהתקופה האחרונה, בניגריה ובמצרים, עירק ומקומות נוספים בעולם.
לאחר ארוחת צהרים פשוטה שאותה חלק עם הקהילה הפרנציסקאנית המקומית, האח ארטמיו יחד עם הפרנציסקאנים מירושלים והסטודנטים שהתלוו אליו למסע עלייה לרגל לבית לחם, שבו למערת יוסף הקדוש על מנת לומר את תפילת הערבית ולהרהר שוב על אותם קדושים מעונים קטנים בזמנו של ישוע. לצידו של סגן הקוסטוד בתפילת הערבית נכח גם האח סטפן מילוסוביץ, האח הממונה הנוכחי של הבזיליקה של המולד שבבית לחם.
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – מרקו גבסו