800 שנים עברו מאז שהאחים הפרנציסקאנים הגיעו למזרח התיכון, והרבה דברים השתנו מאז שהתחילה הרפתקה זו. ברם, מחויבות ודבקות שבה, משך 800 שנים, האחים הפרנציסקאנים שמרו על המקומות הקדושים ועבדו על מנת לשרת את האנשים המקומיים לא השתנו. מסיבה זו, על מנת להבין מה שהקוסטודיה של ארץ הקודש הינה כיום, עלינו להתחיל איתם ועם סיפורם: הם הגיעו מכל העולם וממדינות שונות ולכל אחד מהם ישנו יעד וייעוד מיוחד.
האח הפרנציסקאני אגוסטין פליו פרגוסו מגיע במקור ממקסיקו, אולם הוא משרת את הקוסטודיה של ארץ הקודש משך שנים. הוא החל את המסע של הקריאה שלו בבונוס איירס ופגש אדם שיהיה בעתיד האפיפיור פרנסיס, כשהיה זה רק בתפקיד הקרדינל. הוא היה במספר מדינות ודובר שש שפות. כיום, הוא ממוקם מחוץ ליפו, ומשרת כממונה האחראי על כנסיית אנטוני הקדוש.
כיצד ידעת על הקוסטודיה של ארץ הקודש?
למדתי בקורס על מנת לקבל רישיון של מדריך תיירים. הייתי בבית עם אנשים צעירים שלמדו באוניברסיטה, שרצו להיות בסביבה מלאת אמונה. במשך שלושת השנים שהייתי שם, הבנים נסעו לארץ הקודש לעיתים קרובות והלכו לשם כעולי רגל. הם תמיד היו נלהבים ובכל פעם שהם חזרו מארץ הקודש תהיתי מדוע הם נסעו. כך, שהמשכתי ללמוד, התחלתי לגלות את הקריאה שלי ונכחתי בסמינר של מחוז הבישופות. הייתי אחראי על הטקסים בקתדראלה וכך במפתיע מישהו כתב לארץ הקודש [עליי] ללא ידיעתי. הם אמרו לי: אם אתה רוצה, מכיוון שאתה לומד תיירות, אתה יכול לעשות זאת בארץ הקודש ואז להיות בשירות הכנסייה. מעולם לא חשבתי על כך לפני כן, אולם כעת מישהו ביקש ממני לחוות התנסות זאת על מנת להבין את הדרך שלי. מאוחר יותר, הייתי בקשר עם האח ריקרדו מהר תבור והוא הגיע למקסיקו. הוא לבש גלימה ועבורי זה היה הלם. משום שלנו זה היה אסור [ללבוש גלימה]. אם לבשת גלימה, היה עליך לשלם קנס לאחר המהפכה.
אחר כך, סיימתי את הלימודים וקיבלתי רשיון בסמינר ולאחר מכן החלטתי להיכנס [למנזר] של הקוסטודיה של ארץ הקדוש.
איך היה המסע שלך?
נסעתי לבונוס איירס ולאחר מכן לרומא. קיבלתי את הגלימה ובאתי לארץ הקודש לתקופת החניכה בעין כרם: היתה זו המדינה השלישית במהלך של שלוש שנים עבורי.
משם, הגעתי לבית לחם. לא היה קל בתקופת האינתיפאדה השנייה, אולם היתה זו חוויה שלה היתה השפעה רבה עלי. לאחר מכן עברתי לירושלים: ארבע שנים: ארבע מדינות, ארבע שפות, משום שהתחלתי ללמוד מעט ערבית. לאחר מכן למדתי את השפה במצרים משך שנה. היתה לי התנסות מעטה עם אחים במנזרים שהיו קופטיים, שהינו זרם נוצרי שונה ואשר היה ממוקם בסמוך לפירמידות.
לאחר מכן, חזרתי לירושלים ולסאן סלבטורה על מנת ללמוד תיאולוגיה משך ארבע שנים. לפני ההסכמה, הקוסטוד חשב לשלוח אותי ללמוד לימודי משפטים, אולם בלילה לפני ההסמכה שלי הכל השתנה והא שלח אותי להיות סגן המועמדים ב-מונטה-פלקו. עבדתי בקהילה עם אנשים מאזורים כפריים והמשכתי ללמוד את הרוחניות הפרנציסקאנית. קיבלתי את התואר [האקדמי] שלי בשנה שעברה. לאחר מכן נסעתי לבית פגי ועבדתי עבור מרכז המידע הנוצרי ועבור הקרן הפרנציסקאנית עבור ארץ הקודש לפני שבאתי לכאן.
מהו הייעוד שלך בארץ הקודש כיום?
אני חושב שהכריזמה הפרנציסקאנית אינה רק דבר אחד בלבד. ישנה אחווה, ישנה פשטות וישנו גם חופש בחירה להיות פתוח ולהיות זמין ללכת היכן שמבקשים ממך ללכת [לשם]. הכנסייה אינה מתפקדת כמו חברה [עסקית]. כך, שהגעתי ליפו בספטמבר 2016, כאח ממונה אחראי של הבית וככהן דת של הקהילה. כעת אני לומד את שפה השישית (אני דובר ספרדית, איטלקית, פורטוגזית, אנגלית, ערבית ועברית). אנו כאן ארבעה אחים פרנציסקאנים ובעיקר משרתים את המהגרים. ביפו מספר המהגרים ההודים הוא הגדול ביותר.
ישנן מספר קהילות: אנו עורכים את סעודת האדון עבור ערבים, הודים, פיליפינים, אפריקנים ובאנגלית. מצד שני, באותה כנסייה של פיטר הקדוש, אנו עורכים את סעודת האדון עבור הלטינו אמריקנים שבאים יחד עם האיטלקים מהשגרירות. ולאחר מכן עבור דוברי העברית (ישנם שם גם ערבים שאינם מבינים ערבית או שלא מעדיפים אותה והולכים לסעודת האדון שם), כשאני איני עורך את סעודת האדון, אזי אני האח הממונה האחראי: סופר את המטבעות ומכין את פעילויות סוף השבוע עם האנשים.
כעת יש לי את ההזדמנות הזו להבין אורח חיים אחר ואני יכול לומר שאני שמח.
בקורס לעברית שבו אני משתתף, הם תמיד מבקשים ממני לדבר אודות האחים הפרנציסקאנים, על האמונה, אודות מיהו ישוע. בסופו של דבר יש לנו את אותם השורשים משום שהברית הישנה הינה זהה.
מה מהווה מוטיבציה עבורך בייעוד שלך ובחיים הרוחניים שלך?
הדבר שמביא לי מוטיבציה כאן, עם אנשים, הוא לראות את הפשטות שבה הם חיים. אני תמיד מספר להם שאני מבין אותם, משום שהיתה לי את אותה ההתנסות של פחד ממאסר עקב היותי ללא תיעוד. היתה לי חוויה זו כשהייתי בן 18 ונסעתי לאמריקה; היתה לי ויזה להיכנס למדינה, אולם לא הורשיתי לעבוד, אולם נאלצתי לעבוד על מנת לשלם את לימודי באוניברסיטה. היה זה עוצמתי מאד עבורי לראות את ההקרבה שאנשים אלו עושים ואני מבין את הקשיים שלהם.
זה ממש נחמד לפגוש אותם ביום שבת, משום שהם מלאי טוב ומתנסים בחוויות גרועות והם צריכים מישהו שיקשיב להם ויעודד אותם. אנו קתולים ואנו גם עובדים קשה על מנת לשים בצד את ההבדלים שלנו ומשום שאנו קתולים, נוצרים, לטינים, אותה הקהילה. הבעיה היא שאין הרבה תקשורת [בין הקבוצות].
הכנסייה הינה המקום היחידי שבו מהגרים חשים שהם יכולים להיות הם עצמם. הם מבלים את השבוע שלהם בעבודה עם חשש שיעצרו ואז הם מגיעים לכנסייה והם באמת חופשיים: הם חשים באחדות ובבית.
האם יש לך מסר לצעירים שמחפשים את דרכם?
אני חושב שכל אחד מחפש את האושר האישי שלו, אולם אם אתה שומע את הקריאה, תתנסה בחוויות טובות ועליך להיות פתוח. אין זה משום שאתה יכול לעשות דבר מה היטב ואתה רוצה לעשות אותו. אני עדיין זוכר את המילים של האח הפרנציסקאני שאמר לי: תמיד יש מעט אור על מנת לנוע קדימה ותמיד יהיה מעט חושך על מנת להיות עם ספק, כך שעדיף להתנסות עם האור.
N.S. - B.G.
