בבוקר של ה-30 במרץ בשעה שמונה בבוקר בשעון השמש, אשר בו נעשה שימוש בכנסיית הקבר, הקהילה הפרנציסקאנית של הקוסטודיה של ארץ הקודש ערכה את האירוע הדתי של שבעת היגונות של מרים הבתולה המבורכת במזבח של גבירתנו של היגונות, אשר ממוקם בגולגולתא, ואשר מפריד בין הקפלה של היוונים האורתודוכסים ובין הקפלה של הלטינים של הצליבה. כאן, מוצגת דמותה של מרים בגודל מלא כשבליבה עוברת חרב אשר מגשים את המילים שכוונו אליה ע"י שמעון המזדקן בהצגתו של ישוע בבית המקדש "וגם בנפשך תחתור חרב" (לוקס, ב:35).
בהתאם ללוח הזמנים הליטורגי, סגן הקוסטוד, האח ארטמיו ויטורס, היה כהן הדת המכהן הראשי של סעודת האדון הטקסית שנערכה לאחר תפילת הבוקר. לצידו סייעו, האח פרגוס קלרק, האח הממונה על כנסיית הקבר, האח נואל מוסקט, חבר במועצת המנהלים של ארץ הקודש. המשפחה הפרנציסקאנית הגיעה במספרים גדולים אירוע זה אשר הינו מרכזי באווירה הדרמטית של האירועים בחיי ישוע של הייסורים, שרחוקים רק מספר ימים, ואשר בהם מרים, אימו של ישוע, לקחה חלק אינטימי. נכחו באירוע זה אנשי דת (נשים וגברים) מקהילות דתיות שונות מארץ קודש, מאמינים רבים מקרב הקהילה הנוצרית המקומית מספר רב של עולי רגל ממקומות שונים שכבר משעות הבוקר המוקדמות מגיעים לבזיליקה של כנסיית הקבר כידי לבקר ולהוכיח דבקות, עניין וציפייה.
בליטורגיה, המקראות נלקחו מספרו של הנביא ברוך (ד:5-12, 27-29, 36-37) המדבר על הקינה אודות עתידה של ירושלים, הוצגת כאם אשר אמצה את ילדיה בשמחה אולם כעת בקינה ובעצב משחררת אותם, רואה אותם מובלים לעבדות עקב חטאיהם עקב סטייתם מחוקי האל. מסיבה זו ירושלים מקוננת כי האל שלח אלי צער רב. אולם הצער אינו המילה האחרונה: ירושלים רוצה שבנייה ישובו לאל, לחפש אותו שוב משום היה זה האל "אשר הביא אסונות עליך בהצלתך, ישיב אותך מלא בשמחה". הטקסט מספר הבשורה לפי יוחנן (י"ט:25-27) לפני שהנאספים זימרו את "סטאבאט מאטר", המדבר על אירועים דרמטיים של מרים לרגלי הצלב: מאוחדת עם הייסורים של בנה, מלאה בדווי, אולם חזקה באמונה ובוטחת בכך שהאל לא יזנח אותו. מוכנותה הלא מעורערת של מרים לתת את חייה לאל הביאו אותה למצוא את הקריאה לאמהות רוחנית, אשר מבושרת ע"י ישוע על הצלב לעיני כל המאמינים, ומיוצגת ע"י התלמיד האהוב שלו. יוחנן לקח את מרים לביתו, אחדות ייחודית של כנסיית ישוע.
במסמך "לומאן גנטיום", אנו קוראים כי "שמהרה בנאמנות על האחדות עם בנה על הצלב, היכן שהיא עמדה, בהתאם לתוכנית האלוהית (294) מתאבלת עם בנה, מתאחדת עם החלק האימהי של הקורבן שלו ועם הסכמה אוהבת להעלאת קורבן אשר היא קידמה". במכתב מסוג "אנציקליקה" מטעם יוחנן פאולוס השני "רדמפטוריס מאטר" נכתב: "באמצעות אמונה זו מרים מתאחדת באופן מושלם עם ישוע כשזה מתרוקן [ריקון עצמי]. עבור ישוע המשיח אשר היה בצלם ה' לא לקח בחשבון את השוויון עם האל כדבר נתפס אולם רוקן את עצמו, לקח על עצמו דמות עבד, נולד בדמות בני האדם: ובגולגולתא הוא "וישפל את נפשו ויכנע עד מוות עד מיתת הצליבה" (אל הפיליפים, ב:8). לרגלי הצלב מרים שותפה באמצעות האמונה ברז המזעזע של ריקון עצמי. דבר זה הינו "קנזיס" העמוק ביותר של האמונה בהיסטוריה האנושית. באמצעות האמונה האימא חולקת במוות של בנה במותו הגואל ובפדות
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – דוני פרארי
בהתאם ללוח הזמנים הליטורגי, סגן הקוסטוד, האח ארטמיו ויטורס, היה כהן הדת המכהן הראשי של סעודת האדון הטקסית שנערכה לאחר תפילת הבוקר. לצידו סייעו, האח פרגוס קלרק, האח הממונה על כנסיית הקבר, האח נואל מוסקט, חבר במועצת המנהלים של ארץ הקודש. המשפחה הפרנציסקאנית הגיעה במספרים גדולים אירוע זה אשר הינו מרכזי באווירה הדרמטית של האירועים בחיי ישוע של הייסורים, שרחוקים רק מספר ימים, ואשר בהם מרים, אימו של ישוע, לקחה חלק אינטימי. נכחו באירוע זה אנשי דת (נשים וגברים) מקהילות דתיות שונות מארץ קודש, מאמינים רבים מקרב הקהילה הנוצרית המקומית מספר רב של עולי רגל ממקומות שונים שכבר משעות הבוקר המוקדמות מגיעים לבזיליקה של כנסיית הקבר כידי לבקר ולהוכיח דבקות, עניין וציפייה.
בליטורגיה, המקראות נלקחו מספרו של הנביא ברוך (ד:5-12, 27-29, 36-37) המדבר על הקינה אודות עתידה של ירושלים, הוצגת כאם אשר אמצה את ילדיה בשמחה אולם כעת בקינה ובעצב משחררת אותם, רואה אותם מובלים לעבדות עקב חטאיהם עקב סטייתם מחוקי האל. מסיבה זו ירושלים מקוננת כי האל שלח אלי צער רב. אולם הצער אינו המילה האחרונה: ירושלים רוצה שבנייה ישובו לאל, לחפש אותו שוב משום היה זה האל "אשר הביא אסונות עליך בהצלתך, ישיב אותך מלא בשמחה". הטקסט מספר הבשורה לפי יוחנן (י"ט:25-27) לפני שהנאספים זימרו את "סטאבאט מאטר", המדבר על אירועים דרמטיים של מרים לרגלי הצלב: מאוחדת עם הייסורים של בנה, מלאה בדווי, אולם חזקה באמונה ובוטחת בכך שהאל לא יזנח אותו. מוכנותה הלא מעורערת של מרים לתת את חייה לאל הביאו אותה למצוא את הקריאה לאמהות רוחנית, אשר מבושרת ע"י ישוע על הצלב לעיני כל המאמינים, ומיוצגת ע"י התלמיד האהוב שלו. יוחנן לקח את מרים לביתו, אחדות ייחודית של כנסיית ישוע.
במסמך "לומאן גנטיום", אנו קוראים כי "שמהרה בנאמנות על האחדות עם בנה על הצלב, היכן שהיא עמדה, בהתאם לתוכנית האלוהית (294) מתאבלת עם בנה, מתאחדת עם החלק האימהי של הקורבן שלו ועם הסכמה אוהבת להעלאת קורבן אשר היא קידמה". במכתב מסוג "אנציקליקה" מטעם יוחנן פאולוס השני "רדמפטוריס מאטר" נכתב: "באמצעות אמונה זו מרים מתאחדת באופן מושלם עם ישוע כשזה מתרוקן [ריקון עצמי]. עבור ישוע המשיח אשר היה בצלם ה' לא לקח בחשבון את השוויון עם האל כדבר נתפס אולם רוקן את עצמו, לקח על עצמו דמות עבד, נולד בדמות בני האדם: ובגולגולתא הוא "וישפל את נפשו ויכנע עד מוות עד מיתת הצליבה" (אל הפיליפים, ב:8). לרגלי הצלב מרים שותפה באמצעות האמונה ברז המזעזע של ריקון עצמי. דבר זה הינו "קנזיס" העמוק ביותר של האמונה בהיסטוריה האנושית. באמצעות האמונה האימא חולקת במוות של בנה במותו הגואל ובפדות
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – דוני פרארי