בקושי ניתן לראות ולו מעט אור באופק, כשהחיים של תכונה מתחילים בבזיליקה של גת שמנים. בכנסייה, הממוקמת לרגלי הר הזיתים, האח הפרנציסקאני דייגו וארבע אחים פרנציסקאנים נוספים מתקהלים בשעה שש בבוקר לרגל סעודת האדון ולשבחים. התחושה של רוחניות חזקה מורגשת כאן באופן דומה כפי שמורגשת במקומות קדושים נוספים המשתייכים לקוסטודיה של ארץ הקודש, אולם כאן ייתכן וחשים קרוב יותר לישוע המשיח. הייחודיות של מקום זה נובעת מסלע שעליו הבניין נבנה עליו: אותו סלע שישוע התפלל משך ארבע שעות במהלך הפסיון שלו [הייסורים] ואותו סלע שעליו טיפות הזיעה והדם ניגרו עליו. באותו מקום, התפילה של האדם לאל והקשבה לקולו מקבלים משמעות אחרת. לבוא לכאן משמע לבחור באותו מקום שבו ישוע דיבר עם האב והינו מענה להזמנה שישוע ביקש מהתלמידים שלו: "הישארו כאן, ועמדו על המשמר עימי".
מתוך כוונה להציע מקום ומרחב עבור השקט והתפילה, הקוסטודיה של ארץ הקודש פתחה את המנזר (או: ההרמיטאג') של גת שמנים לעולי רגל; מקום זה ממוקם גבוה מיותר במעט מאשר הבזיליקה. אין זה מקום מנוחה בלבד, אלא מקום שבו עוצרים ומהרהרים על חיי האדם לאור אורו של האל; האח דייגו מנהל את ההרמיטאג' משנת 2009, לאחר שהאח ג'ורג'יו נפטר, כשהאחרון היה הפרנציסקאני הראשון שרצה לבנות הרמיטאג'ים, במקום אורוות קטנות וישנות. אלו המתגוררים כאן מקבלים יחס של נזיר מתבודד ומקבלים חדר עם מטבח וכיריים, כך שהם יכולים להישאר עצמאיים במהלך כל היום. הם יכולים להשאיר זמן להקשיב, להיות לבדם ולכבד את השקט, והם בעלי זכות לחיים בהרמיטאג'.
"לחיות כאן משמע הבנה מלאה של המילים של בנדיקטוס: "החסד הגדול של האל שלנו יבקר אותנו כמו שמש שבאה מלמעלה", מצטט האח דייגו. לאחר סעודת האדון, למעשה, השמש כבר עולה, אולם המקום הקדוש עדיין בצל ההר. האור הראשון קודם שולח קרני אור על הצלבים של כנסיית הקבר, בצד הנגדי של ההרמיטאג' מאחורי החומות של העיר, ולאחר מכן מתחיל אט אט לזהור מהחומות עד שמגיע לסלעים שבגת שמנים.
מסביב להרמיטאג' ישנן יחידות מגורים קטנות, ישנו גן יפיפה עם עצי זית ופרחים. בפנים ניתן למצוא את החדר המשותף ואת האולם של הלימוד, שבו בשעה שמונה בבוקר ניתן להרהר בעמוד הטקסט מכתבי הקודש. שעת אחר הצהריים מאופיינת בהשתחוויה [אדורציה בלעז] של הסקרמנט המבורך בקפלה בשעה חמש וחצי, ולאחר מכן תפילת ערבית בשש וחצי בערב. אלו שרוצים לסייע יכולים לקבל תפקידים של תחזוקה במקום הקדוש. מה שמוצע כאן הינו אורח חיים פשוט שמביא אנשים קרוב יותר לישוע המשיח ולמקום שבו הראה יותר מהצד האנושי שבו. סגנון חיים זה היה השראה מצידו של פרנסיס הקדוש, בייחוד כשאמר: "הייתי רוצה ללכת בדרכים של העולם ולהתאבל על הייסורים [פסיון] של האדון שלי."
בנוסף לאחווה הפרנציסקאנית ולאח דייגו, ההרמיאטג' נתמך גם על ידי תרזה פנטה, שהינה האחראית על קבלת האנשים בהרמיטאג' והן על ניהול החדרים והגן. תרזה ההינה חברה חילונית מהקבוצה של מרים מפוליה, איטליה, שחייה בירושלים ארבע שנים, ערכה כאן את הנדרים הטקסיים ב-7 באוקטובר בשנה שעברה. היא לבושה בלבן ובנוכחות של הורים, חברים ואנשי דת היא מבקשת "ללכת אחרי ישוע המשיח, האדון, דרך מרים כאישה שהקדישה את חייה באופן חילוני באמצעות נדרים סופיים בקהילה של מרים – נווה מדבר של שלום." לאחר ששכבה על הרצפה בטקס, היא כרעה ברך לפני האם האחראית, הנזירה מריה ולנטינה של ישוע, בגת שמנים ואמרה שם את הנדרים. מי שערך את הטקס היה ג'וזפה לזרוטו, שגרירי הוותיקן בישראל והעומד במשלחת האפיפיורית בירושלים וברשות הפלסטינית.
כפי שמזכירה תרזה פנטה, גת שמנים הינו מקום המושך עולי רגל רבים בכל שנה. כח המשיכה שלו היה הסיבה למסע שלה לארץ הקודש, אשר הוביל אותה להקדיש את עצמה לשירות ההרמיטאג', כקריאה שנייה, לאחר זו של החיים המקודשים, כשהשאירה הכל לאחרים ונותנת מעצמה הכל בעבור האדון [ישוע].במקרה של תרזה, הליכה אחרי ישוע המשיח משמעו לעזוב את עבודתה כגננת במונופולי, כמו גם את הפעילויות שהיתה מעורבת בהם בקהילה שלה, לא להזכיר את משפחתה. עבור אלו המבקרים לתקופה קצרה או ארוכה, [באים להרמיטאג'] המשמעות של ויתור מתייחסת לתכונה, למהירות ולרעש, וויתור לטובת קול חשוב יותר. משום, כפי שאמר האח דייגו, "בנינו [מקום זה] על הסלע, ואל הסלע הזה מוטלת החובה עלינו לחזור."
ביאטריס גווארה
