הצליינים שבמשך שנים הורגלו להתפלל במערה של הבזיליקה של הבשורה בנצרת התאכזבו מעט לגלות כי הכניסה חסומה עם שלט המזמין אותם להישאר מחוץ למעקה ברזל – הריקוע היפהפה.
בבסיס החלטה זו, שננקטה על ידי הפרנציסקנים המשרתים בכנסייה, ניצבת הידרדרות הסלע של המערה שהגיע לשלב קריטי ומדאיג. במשך שנים רבות, הסלע של המערה הפגין סימנים ברורים של הידרדרות מתקדמת של עבודות הסתתות, בייחוד הקשת. למרות הטפולים הרבים שעבר מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, הסלע המשיך להפגין פגמים מבניים ברורים, עם נפילת חלקי אבנים מהקשת. לעיתים היה זה רק אבק אך לעיתים החתיכות היו גדולות יותר, מה שהפך מוקד לדאגה.
ישנן סיבות שונות למקור ההתפוררות השטחית הזו. ראשית כל, ישנו טבעו של הסלע בו שוכנת המערה, הממשיך בכנסייה את הגבעה עליה העיר נצרת עומדת. זהו סלע לבן שיבר מאוד, כמעט אדמת סיד, אותו ארכיאולוגים מכנים גיר. חומר זה קל מאוד לעבודה, כך שהפסלים – צליינים שהגיע מצרפת ועיטרו את בזיליקת הבשורה החדשה שנבנתה בזמן מסעות הצלב, השתמשו בו לכותרות העמודים הנהדרים הנושאים את היסטורית הכנסייה ואת סיפורי השליחים, אותן ניתן לראות כיום במוזיאון הקטן שליד הכנסייה (ושבאופן ברור נמצאות באותה סכנה של סלע המערה!). הפרנציסקנים הפכו עם הזמן לבעלי המערה והריסות כנסיית הצלבנים – שנהרסה במאה ה- 13 לפי צו של הסולטן בייברז אד – דאהיר – בשנת 1620, כשהאמיר הדרוזי של הר הלבנון פאקר אד – דין העביר אותה לאב טומאסו אוביצ’יני דה נובארא, קוסטוס של ארץ הקודש, וכתב בכך דף נפלא בהיסטורית יחסי הידידות בין המוסלמים והקוסטודיה הפרנציסקנית של המקומות הקדושים. בשחזור שנערך לאחר מתן המתנה, הכנסייה נבנתה מחדש והמערה בתוכה זכתה להגנה וכבוד על ידי לוח שיש שהוצב מחוצה לה ובתוכה, ושאחראי בחלקו לתחילת ההידרדרות, משום שהסלע, ממנו נמנעה האפשרות לנשוף ולהיות במגע חופשי עם הסביבה, החל לאבד את אחידותו הודות ללחות.
בשנת 1974, כשהבזיליקה הגרנדיוזית החדשה שעוצבה על ידי הארכיטקט ג’ובאני מוזי הושלמה, העבודה האחרונה הייתה על המערה, ממנה ציפוי האבן הוסר, והועדף פתרון משביע רצון מבחינה אסטטית ויעיל רגשית. מתוך המזבח המונומנטאלי הישן עם העמודים והפסלים הדקורטיביים נשאר רק לוח הוחדה עם כוכב מתחתיו, המזכיר את המסתורין המהולל במערה. בכנסיית הבטון החדשה, המערה נותרה מבודדת וחשופת תחת הכיפה הקונית הגדולה, בין קיר הצלבנים מאחוריה ושרידי המוזאיקות של הכנסייה הנוצרית הראשונה המוקדמת בה שולבה, מהמאה ה-4 לכל המוקדם. פתרון זה היווה זעזוע נוסף לסלע, שנאלץ להתמודד עם מיקרו – אקלים חדש.
לרוע המזל היה זה מיקרו – אקלים לח, שהוחמר על ידי הנוהג הדתי שהפך לנפוץ עד לסגירה האחרונה: זה של מן אפשרות לקבוצות גדולות של צליינים להיכנס למערה בעלת הקיבולת הצנועה יחסית ולעצור שם, למרות שהמומחים ייעצו כנגד זאת, עצה שכובדה במשך תקופה מסוימת.
בתחילה שער ברזל הריקוע היפה שנוצר על ידי האמן האוסטרי הרמן פדיט הוכנס כדי להגן על המערה, כדי למנוע כניסתן של קבוצות. קשה למבקרים, שלא לדבר על צליינים, להבין כי גופינו פולט לחות ודו תחמוצת הפחמן, שניהם מזיקים ופוגעים אם נוצרים בכמויות גדולות, ונוספים לגורמים טבעיים נוספים המהווים כבר בעיה.
המחקר החל להצביע על הגורמים להידרדרות ולדרכים בהן הידרדרות זו מתרחשת. מהיום בו נסגרה בנובמבר האחרון, שלושה הידרומטרים (המודדים לחות) במערה, על המדרגות ובחלק האחורי של המערה ומאחורי הבזיליקה, מהווים חלק ממחקר ראשון המתעד את הנתונים התרמיים ונתוני הלחות. חיישנים אלו יכולים למדוד, לנטר ולתעד את הטמפרטורה והלחות של האוויר, אך גם את אלו של הסלע ושל הקירות.
זו הסיבה הראשונה והיחידה לכך שכרגע הוחלט לסגור זמנית את הגישה למערה, כדי שלא לשנות עוד יותר את שיעורי הלחות.
הנתונים הנאספים מנותחים באמצעות תוכנות חישוב מתאימות, המאפשרות לנטר את החילופין בין הסלע והאטמוספרה הסובבת לאור העבודות האחרונות.
במקביל, כמה מומחים הגיעו מפירנצה כדי להתחיל בסריקה תלת מימדית של המערה, שאז ישוכללו כדי לקבל תיעוד מדויק של פני שטח הסלע עליו יש לעבוד. המבחן הפטרוגרפי הראשון שנערך על כמה מקטעים של האבן שנלקחו מהמערה נערך במעבדת אוניברסיטת פירנצה. לאחר בחינה זו נערך ניסוי ישיר שהכיל טיפול במקטעים שנאספו עם החומרים המתאימים (המכונים נאנו -חלקיקי) כדי לשפץ את הסלע השביר לידי אחידותו ודחיסותו המקורית. בפועל, מוכנסים חומרים אל תוך תצורת הגיר אשר – מבלי ליצור שכבות של בידוד שנתגלו כמזיקות בעבודות קודמות – יכולים לגרום להתגבשות חלקיקי הסלע, ולספק להם לכידות.
תוצאות המעבדה מעודדות מאוד, כך נאמר לנו על יד פרופסור פיירגיאורג’יו מלסני, שמנהל את קבוצת המומחים הצעירים של המרכז למצוינות, שהקדישו עצמם לשירות הכנסייה בהתלהבות ובכישרון רב.
הצליינים אינם צריכים לדאוג. עם סיום העבודות, הם יוכלו לבקר בכנסייה בביטחון שהמערה – חלק מוערץ של ביתה של מרים מאז המאות הראשונות – מוגן ומוערך על ידי מקומות התפילה שהגיעו זה לאחר זה לאורך השנים, תוכל לעמוד מול מאות השנים הבאות בביטחון וביציבות.
הנזיר מיכאל פיצ’רילו פרנציסקני