הגשם, אשר ירושלים לא חוותה אותו מזה שבועות, ירד מהשמיים על מנת לברך את הלוויה של האחות ולריה בריקול, האחות סלבטורינה קמילרי והאחות ראניה חדד בדרך אל בית הקברות הפרנציסקאני שבהר ציון: הגשם החל לפני כן, ולא המשיך לאחר מכן. האחיות הללו נהרגו, לרוע המזל, בתאונת דרכים טרגית ב-24 בדצמבר, בשעה שיצאו מהמקום הקדוש של הר האושר, שבו הן שהו, לעבר בית לחם, היכן שהיו אמורות לסייע בחגיגות חג המולד בבית לחם. טקס הרקוויאם נערכה ע"י הפטריארך הלטיני של ירושלים, מונסיניור פואד טוואל בכנסיית סאן סלבטורה ונעזר ע"י הקוסטוס של ארץ הקודש, האב הפרנציסקאני פיירבטיסטה פיצהבלה, ובסיוע הבישוף המסייע של ירושלים, מונסיניור שומאלי, הבישוף המסיע של נצרת ג’יאנינטו בולוס מרקוזו, הארכיבישוף המלכיתי מהגליל אליאס שאקור ואנטוניו פרנקו, שגריר הכס הקדוש [וותיקן] וכמו כן מעל 130 כהני דת שהגיעו מכל ישראל.
בדברי ההקדמה מונסיניור פואד טוואל השווה את הנזירות שמתו לעלמות הנבונות שבספר הבשורה, אשר הלכו לקראת החתן, האדון ישוע, אשר הלך לפגוש אותן ככל שהתקרבה לידתו. הפטריארך גם כן הצטרף בתפילה של הסבל באותו זמן שהבישוף סאלים ערך את הטקס בעמאן, ירדן. האחות ראניה חדד היא היתה נזירה ירדנית והצעירה ביותר מבין הנספות, בת 34 במותה ואשר בהלווייתה נכחה אימה שבורת הלב והכאובה. האחות האיטלקית בת ה-67 – ולריה בריקולי והאחות ממלטה סלבטורינה קמרלי, בת ה-67, היו מוכרות היטב לאלפי עולי הרגל שביקרו במקום הקדוש של הר האושר, שבגליל.
"היום אנו חולקים את דמעותינו", אמר האב פיירבטיסטה פיצהבלה בדרשה שלו –"שאינן רק הדמעות האישיות שלי בלבד, אלא הדמעות של כל הקהילה אשר נאספה מסביב לאחיות הפרנציסקאניות של הלב הטהור של מרים. אלו הן הדמעות של ישוע, אשר הפך לבשר בחג המולד, היה לאדם ככל האדם אפילו בקבלו את היגון, הסבל והמוות. כן, בחג המולד, לפני שמחת לידת האדון, חשנו כמו ישוע המתאבל על מותו של ידיד. ואנו משוכנעים שהוא, עמנואל, ברגע זה, שהוא נושא כל אחד מאיתנו – את העול , הסבל והיגון. בפני שלושת הקורבנות הטרגיים הללו ה"למה" שלנו לא מתיר לנו מקום וזמן לפרשנות ולתיאולוגיה. הדממה שנוצרה ע"י ה"למה" שלנו נותרת ללא מענה, ישנה רק השאלה שישוע שאל את מרתה, אחותו של לזרוס: "האם את מאמינה?", האם אנו מאמינים כי הוא התחייה והחיים וכל המאמין בו, למרות שימות, יחיה? האם אנו מאמינים בכך? אין תחייה ללא מוות ואין מוות של האמונה באדון" (דרשה המלאה מצ"ב)
לפני טקס האשכבה נאמרו מספר נאומי פרידה: האחות קלרה קרמניו, סגנית האחראית של הנזירות הפרנציסקאניות של הלב הטהור של מרים שהזכירה כי ברז של קבלת הלחם והיין [קומיוניה בלעז] היא יודעת בבטחה כי האחיות שנהרגו לא נפרדו מהאחיות האחרות בקבוצתן, אלא הן מאוחדות עימן בקשר של אהבה בישוע. לאחר מכן דיבר שגריר איטליה בישראל, מר לואיג’י מטיטלו, ידיד קרוב של נזירות אלו שעד לפני מספר ימים החליפו איחולים זה עם זה לרגל חג המולד. אחריו, אברהם בורג, שגריר מלטה, התפלל בשפה המלטזית, שפת האם של האחות סלבטורינה. מילות פרידה אחרונות נאמרו ע"י הקונסול הכללי של ירדן שמושבו בתל אביב, מר חאסם ראחל ועל ידי מר תרזיו דוטו -נציג "אנסאמי (האיגוד הלאומי לסיוע למיסיון האיטלקי) שנכח יחד עם נשיא הארגון, מר מאוריציו סליטו, בסעודת האדון [מיסה].
לאחר הטקס, התהלוכה הארוכה מאד עברה דרך הרובע הנוצרי והארמני שבירושלים, עוברת דרך שער ציון על מנת להגיע לבית הקברות היכן שכהן הדת של הקהילה של ירושלים, האב הפרנציסקאני פאראס חג’זין, העניק את הברכה האחרונה לארונות הקבורה לפני שנטמנו באדמה. לאחר מכן כולם חזרו לסאן סלבטורה על מנת לנחם את קרובי המשפחה של הנזירות שנהרגו ואת האחיות הפרנציסקאניות שלהן (הלב הטהור של מרים).
בדברי ההקדמה מונסיניור פואד טוואל השווה את הנזירות שמתו לעלמות הנבונות שבספר הבשורה, אשר הלכו לקראת החתן, האדון ישוע, אשר הלך לפגוש אותן ככל שהתקרבה לידתו. הפטריארך גם כן הצטרף בתפילה של הסבל באותו זמן שהבישוף סאלים ערך את הטקס בעמאן, ירדן. האחות ראניה חדד היא היתה נזירה ירדנית והצעירה ביותר מבין הנספות, בת 34 במותה ואשר בהלווייתה נכחה אימה שבורת הלב והכאובה. האחות האיטלקית בת ה-67 – ולריה בריקולי והאחות ממלטה סלבטורינה קמרלי, בת ה-67, היו מוכרות היטב לאלפי עולי הרגל שביקרו במקום הקדוש של הר האושר, שבגליל.
"היום אנו חולקים את דמעותינו", אמר האב פיירבטיסטה פיצהבלה בדרשה שלו –"שאינן רק הדמעות האישיות שלי בלבד, אלא הדמעות של כל הקהילה אשר נאספה מסביב לאחיות הפרנציסקאניות של הלב הטהור של מרים. אלו הן הדמעות של ישוע, אשר הפך לבשר בחג המולד, היה לאדם ככל האדם אפילו בקבלו את היגון, הסבל והמוות. כן, בחג המולד, לפני שמחת לידת האדון, חשנו כמו ישוע המתאבל על מותו של ידיד. ואנו משוכנעים שהוא, עמנואל, ברגע זה, שהוא נושא כל אחד מאיתנו – את העול , הסבל והיגון. בפני שלושת הקורבנות הטרגיים הללו ה"למה" שלנו לא מתיר לנו מקום וזמן לפרשנות ולתיאולוגיה. הדממה שנוצרה ע"י ה"למה" שלנו נותרת ללא מענה, ישנה רק השאלה שישוע שאל את מרתה, אחותו של לזרוס: "האם את מאמינה?", האם אנו מאמינים כי הוא התחייה והחיים וכל המאמין בו, למרות שימות, יחיה? האם אנו מאמינים בכך? אין תחייה ללא מוות ואין מוות של האמונה באדון" (דרשה המלאה מצ"ב)
לפני טקס האשכבה נאמרו מספר נאומי פרידה: האחות קלרה קרמניו, סגנית האחראית של הנזירות הפרנציסקאניות של הלב הטהור של מרים שהזכירה כי ברז של קבלת הלחם והיין [קומיוניה בלעז] היא יודעת בבטחה כי האחיות שנהרגו לא נפרדו מהאחיות האחרות בקבוצתן, אלא הן מאוחדות עימן בקשר של אהבה בישוע. לאחר מכן דיבר שגריר איטליה בישראל, מר לואיג’י מטיטלו, ידיד קרוב של נזירות אלו שעד לפני מספר ימים החליפו איחולים זה עם זה לרגל חג המולד. אחריו, אברהם בורג, שגריר מלטה, התפלל בשפה המלטזית, שפת האם של האחות סלבטורינה. מילות פרידה אחרונות נאמרו ע"י הקונסול הכללי של ירדן שמושבו בתל אביב, מר חאסם ראחל ועל ידי מר תרזיו דוטו -נציג "אנסאמי (האיגוד הלאומי לסיוע למיסיון האיטלקי) שנכח יחד עם נשיא הארגון, מר מאוריציו סליטו, בסעודת האדון [מיסה].
לאחר הטקס, התהלוכה הארוכה מאד עברה דרך הרובע הנוצרי והארמני שבירושלים, עוברת דרך שער ציון על מנת להגיע לבית הקברות היכן שכהן הדת של הקהילה של ירושלים, האב הפרנציסקאני פאראס חג’זין, העניק את הברכה האחרונה לארונות הקבורה לפני שנטמנו באדמה. לאחר מכן כולם חזרו לסאן סלבטורה על מנת לנחם את קרובי המשפחה של הנזירות שנהרגו ואת האחיות הפרנציסקאניות שלהן (הלב הטהור של מרים).