בהמשך למסלול העלייה לרגל בתקופת צום הארבעים, הפרנציסקאנים של הקוסטודיה חוו שני מסעות של עלייה לרגל השבוע.
הראשון היה בשבוע השלישי של תקופת צום הארבעים אשר התרחש בשעות אחר הצהריים ביום רביעי במנזר ההצלפה שבירושלים, שהיא התחנה השנייה של דרך הצלב. האב נג'יב, האח הממונה על המקום הקדוש, ערך את סעודת האדון והאב וינצנזו לופאסו, מרצה אורח בתחום פרשנות המקרא במכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, דרש את הדרשה. האב וינצנזו הדגיש כיצד הנביאים תיארו למפרע את הייסורים של ישוע. המקרא השני הציע את האפשרות לגלות מחדש מה משמעו להיות עבד ה' כיום: מלאי אמונה ואיתנים. לאחר מכן היתה קריאת הבשורה. "אפילו שאנו לא העתקים קטנים של ישוע המשיח, הבשורה מזמינה אותנו להתבונן, להתנסות ולהתמודד עם סבל גם אינו סבל של אלימות. לחיות או לחלוק בסבל הופך לאירוע המראה לעצמנו שצריך להיות עקבי עם השכנוע העצמי שלנו ולהיות עד להם."
ישוע המשיח חווה סבל וייסורים, כולל זה שראה את חבריו סובלים או מוטרדים. מסע העלייה לרגל השני היה בבוקר יום חמישי בבית עניה, והזכיר לנו את זה, באתר של קברו של לזרוס.
לפני האוטובוס עם האחים הפרנציסקאנים ומעט חברים הגיעו, האב המזכיר של הקוסטודיה, האח סרג'יו גלדי, היתה לו הפריבילגיה לערוך את סעודת האדון בשעה 06:30 בתוך קברו של לזרוס, חברו של ישוע. בתוך מקום צר וקטן זה, רק מעט אנשים יכלו להצטופף סביב המזבח הנישא ולשמוע את הדרשה היפה של האב סרג'יו: "בפני המוות, לנוצרים אין כל מקום לייאוש. כן, אנו יכולים לסבול כאב של פרידה, להתגעגע לזמנים שבהם בילינו עם אנשים אהובים, אולם אנו בטוחים כי בשמיים ישנו האב [האל], האב היקר, אשר ממתין לנו עם תוכנית של אהבה."
האב לוקה גראסי דרש בסעודת האדון של השעה 07:30, שנערכה ע"י סגן הקוסטוד, האח דוברומיר ג'סטל. לאחר אירוע זה, האחים הפרנציסקאנים הלכו בתהלוכה לקברו של לזרוס. משם יכלו בקלות להמשיך להר הזיתים להר העלייה השמיימה בגבעה הסמוכה. אולם כוחות הביטחון של ישראל חסמו לחלוטין מסלול זה, ובמקום ללכת שני ק"מ, נדרש היה לחזור לאוטובוס ולנסוע 15 ק"מ על מנת להגיע לקפלה. האחים הפרנציסקאנים סגרו את מסע העלייה לרגל של הבוקר במנזר הכרמליתי של פטרוס, בהתאם למקובל במסורת.
בשעה שהשאר חזרו לירושלים, האח מישל שרקוה והאח אלעזר וורונסקי נשאר בבית עניה. האח מישל הוא האח הממונה של אתר זה. משך מספר שנים הם מקבלים את פניהם של קבוצות של עולי רגל המבקרות כאן, קבוצות שמנציחות את צעדיו של ישוע אפילו שאין זו הבחירה המובנת מאיליה. בית עניה אינה מובילה לשום מקום; הנך צריך לרצות כדי להגיע לשם.
עבור האח מרצלו ציצינלי, הנוכחות הקבועה של הקוסטודיה במקומות אלו מגינה ולכך חשיבות עצומה. "חלק מהכפרים כמו כפר זה, לפעמים נטוש לגמרי. האחים הפרנציסקאנים נשארו, ממשיכים לשמור בבטחה ולא רק את המבנים שהם משניים, אלא שומרים על הזיכרון של האירועים בחייו של ישוע אשר התרחשו כאן. זהו תמיד הזיכרון של ישוע המדריך את מעשינו. אין כאן סכנה או סיכון לבוא לבית עניה; במקרה הכי גרוע ישנה אי נוחות של עיקוף. אולם סיכון ואי נוחות הינם חלק אינטגראלי ממסע עליה לרגל. באשר לדבקות הדתית של האחים הפרנציסקאנים נושאת פרי. הדוגמא הטובה ביותר הינה האתר של הטבילה של ישוע בנהר הירדן. האחים התעקשו לבצע מסע עליה לרגל באתר כשהיה סגור וכיום באופן קבוע הוא פתוח עבור מספר גדול מאד של אנשים."
האח מישל מוסיף ואומר "קשה לדעת בדיוק כמה קבוצות מגיעות בכל חודש או בכל שנה. אולי מדובר בכ-5000 עולי רגל בחודש? אולם הם באים מכל מקום והם מחיים את המקום הקדוש. אני רוצה לקבל אותם." כשבאים 5000 אנשים בעונת העלייה לרגל, האתר מקבל בין 30,000-40,000 עולי רגל בכל שנה, הרבה אחרי אתרים כמו בית לחם, ששם מבקרים כשני מיליון איש, בממוצע 5000 איש בכל יום.
אולם הקוסטודיה שמחה לקבל 30 או 40 אלף עולי רגל אלו באל עזריה, במקום של לזרוס (השם הערבי של הכפר המקראי של בית עניה), יש שם מקום, לא לייאוש, אלא לקבל את ישוע המשיח.
הראשון היה בשבוע השלישי של תקופת צום הארבעים אשר התרחש בשעות אחר הצהריים ביום רביעי במנזר ההצלפה שבירושלים, שהיא התחנה השנייה של דרך הצלב. האב נג'יב, האח הממונה על המקום הקדוש, ערך את סעודת האדון והאב וינצנזו לופאסו, מרצה אורח בתחום פרשנות המקרא במכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, דרש את הדרשה. האב וינצנזו הדגיש כיצד הנביאים תיארו למפרע את הייסורים של ישוע. המקרא השני הציע את האפשרות לגלות מחדש מה משמעו להיות עבד ה' כיום: מלאי אמונה ואיתנים. לאחר מכן היתה קריאת הבשורה. "אפילו שאנו לא העתקים קטנים של ישוע המשיח, הבשורה מזמינה אותנו להתבונן, להתנסות ולהתמודד עם סבל גם אינו סבל של אלימות. לחיות או לחלוק בסבל הופך לאירוע המראה לעצמנו שצריך להיות עקבי עם השכנוע העצמי שלנו ולהיות עד להם."
ישוע המשיח חווה סבל וייסורים, כולל זה שראה את חבריו סובלים או מוטרדים. מסע העלייה לרגל השני היה בבוקר יום חמישי בבית עניה, והזכיר לנו את זה, באתר של קברו של לזרוס.
לפני האוטובוס עם האחים הפרנציסקאנים ומעט חברים הגיעו, האב המזכיר של הקוסטודיה, האח סרג'יו גלדי, היתה לו הפריבילגיה לערוך את סעודת האדון בשעה 06:30 בתוך קברו של לזרוס, חברו של ישוע. בתוך מקום צר וקטן זה, רק מעט אנשים יכלו להצטופף סביב המזבח הנישא ולשמוע את הדרשה היפה של האב סרג'יו: "בפני המוות, לנוצרים אין כל מקום לייאוש. כן, אנו יכולים לסבול כאב של פרידה, להתגעגע לזמנים שבהם בילינו עם אנשים אהובים, אולם אנו בטוחים כי בשמיים ישנו האב [האל], האב היקר, אשר ממתין לנו עם תוכנית של אהבה."
האב לוקה גראסי דרש בסעודת האדון של השעה 07:30, שנערכה ע"י סגן הקוסטוד, האח דוברומיר ג'סטל. לאחר אירוע זה, האחים הפרנציסקאנים הלכו בתהלוכה לקברו של לזרוס. משם יכלו בקלות להמשיך להר הזיתים להר העלייה השמיימה בגבעה הסמוכה. אולם כוחות הביטחון של ישראל חסמו לחלוטין מסלול זה, ובמקום ללכת שני ק"מ, נדרש היה לחזור לאוטובוס ולנסוע 15 ק"מ על מנת להגיע לקפלה. האחים הפרנציסקאנים סגרו את מסע העלייה לרגל של הבוקר במנזר הכרמליתי של פטרוס, בהתאם למקובל במסורת.
בשעה שהשאר חזרו לירושלים, האח מישל שרקוה והאח אלעזר וורונסקי נשאר בבית עניה. האח מישל הוא האח הממונה של אתר זה. משך מספר שנים הם מקבלים את פניהם של קבוצות של עולי רגל המבקרות כאן, קבוצות שמנציחות את צעדיו של ישוע אפילו שאין זו הבחירה המובנת מאיליה. בית עניה אינה מובילה לשום מקום; הנך צריך לרצות כדי להגיע לשם.
עבור האח מרצלו ציצינלי, הנוכחות הקבועה של הקוסטודיה במקומות אלו מגינה ולכך חשיבות עצומה. "חלק מהכפרים כמו כפר זה, לפעמים נטוש לגמרי. האחים הפרנציסקאנים נשארו, ממשיכים לשמור בבטחה ולא רק את המבנים שהם משניים, אלא שומרים על הזיכרון של האירועים בחייו של ישוע אשר התרחשו כאן. זהו תמיד הזיכרון של ישוע המדריך את מעשינו. אין כאן סכנה או סיכון לבוא לבית עניה; במקרה הכי גרוע ישנה אי נוחות של עיקוף. אולם סיכון ואי נוחות הינם חלק אינטגראלי ממסע עליה לרגל. באשר לדבקות הדתית של האחים הפרנציסקאנים נושאת פרי. הדוגמא הטובה ביותר הינה האתר של הטבילה של ישוע בנהר הירדן. האחים התעקשו לבצע מסע עליה לרגל באתר כשהיה סגור וכיום באופן קבוע הוא פתוח עבור מספר גדול מאד של אנשים."
האח מישל מוסיף ואומר "קשה לדעת בדיוק כמה קבוצות מגיעות בכל חודש או בכל שנה. אולי מדובר בכ-5000 עולי רגל בחודש? אולם הם באים מכל מקום והם מחיים את המקום הקדוש. אני רוצה לקבל אותם." כשבאים 5000 אנשים בעונת העלייה לרגל, האתר מקבל בין 30,000-40,000 עולי רגל בכל שנה, הרבה אחרי אתרים כמו בית לחם, ששם מבקרים כשני מיליון איש, בממוצע 5000 איש בכל יום.
אולם הקוסטודיה שמחה לקבל 30 או 40 אלף עולי רגל אלו באל עזריה, במקום של לזרוס (השם הערבי של הכפר המקראי של בית עניה), יש שם מקום, לא לייאוש, אלא לקבל את ישוע המשיח.