ביום ראשון, ה-18 בספטמבר, הקהילה הנוצרית, יחד עם האחיות המיסיונריות של החסד, שנמצאות ברשות הפלסטינית וירושלים, התקבצו בכנסיית סאן סלבטורה בסעודת האדון של הודיה לרגל הקנוניזציה של המייסדת שלהן, תרזה הקדושה מכלכותא. הקנוניזציה נערכה ברומא ב-4 בספטמבר.
הבישוף שומאלי, הבישוף המסייע, ערך את האירוע ולצידו האב הקוסטוד פרנצ'סקו פאטון ו-50 כהני דת, כשהנזירות הגיעו מבית לחם ומעזה וישבו יחד עם האחיות שלהן מירושלים בשורה הראשונה, מקום שבאופן נדיר הן לוקחות לעצמן.
הנזירות של אמא תרזה, כפי שהן מכונות באופן שכיח, קישטו את הנוף של ארץ הקודש עם הסארי הלבן עם פסים כחולים מעל 40 שנה. תמיד הולכות בזוגות, הולכות מבית אחד למשנהו מסייעות לכל ביטויי העוני. כעת זה יכול להיות מקרה של משפחה שאין לה מה לאכול; אחר כך יכול להיות אדם חולה שאינו יכול לזוז.
רבות מהן הן מהודו וחלקן מארצות אחרות וכולם מנסות ללמוד מספר מילים בערבית על מנת להבין את האנשים בבתיהם, אולם לרוב החסד שלהם מספיק. מילים מספר יוצאות מפיהן: אלוהים, סעודת האדון, הוחדה, תפילה. באופן בסיסי [מילים אלו] נכללות בחלק החיוני והקריטי של המסר של ספר בשורה בשעה שהנזירות מביאות תפוח או תרופה.
בדרשה שלו, מונסיניור שומאלי הזכיר את העלייה לרגל של תרזה מכלכותא בשנת 1982 לארץ הקודש. הוא היה סטודנט בסמינר של בית ג'אלה ואמא תרזה זכתה בפרס נובל לשלום. "ביקשנו ממנה לספר אודות הקהילה שלה ועל הפעילות שלה, אולם היא דיברה איתנו רק על מדוע החליטה לטפל בעניים ונלחמת נגד העוני. והסיבה לכך היתה האהבה שלה לישוע, העני שבעניים."
"אנו נשפט על האהבה, הינה תזכורת מספר הבשורה לפי מתי" (פרק כ"ה:30, 46(,לרגל האירוע הדרשה המשיכה. "תרזה הקדושה חיה את האהבה הזאת עבור כולם כל חייה והיא אספה את כל העניים שפגשה ברחובות כלכותא ללא קשר לדתם ונתנה להם מקום לחיות במרכזים שבקימה. במרכזים אלה, היא ראתה את ישוע. והאל סיפק לה ביד רחבה את מה שהיתה צריכה. הבא נעבוד כמו שהיא עבדה, הבא נאהב את בני המשפחה שלנו, הבא נאהב את שכניניו, נבקר את החולים וניתן מה שיש לעניים". לאחר האירוע הקהילה קיבלה את הנוכחים באולם שלה על מנת להודות לאחיות המיסיונריות של החסד בעבור הדוגמא שהן מציבות.
באותו יום נחוג אירוע דומה בשכם אולם הפעם עבור האבות המיסיונרים של החסד, ענף הדוגל בהרהור של מסדר זה.
ישנן 40 נזירות במסדר זה של החסד בארץ הקודש (רשות פלסטינית, ירושלים וירדן) בשבעה בתים. בחלק מהבתים שלהן, הן משכנות אנשים בעלי מוגבלויות או קשישים, בשעה שבאחרים הן אינן מנהלות כמרכז, אלא מנסות להגיע לעניים היכן שניתן למצוא אותם. עבור הקהילה [הדתית] שנוכחת בארץ זו, הבית הירושלמי הינו מקום להתחדשות רוחנית עבור אנשי הדת עצמם.
הבישוף שומאלי, הבישוף המסייע, ערך את האירוע ולצידו האב הקוסטוד פרנצ'סקו פאטון ו-50 כהני דת, כשהנזירות הגיעו מבית לחם ומעזה וישבו יחד עם האחיות שלהן מירושלים בשורה הראשונה, מקום שבאופן נדיר הן לוקחות לעצמן.
הנזירות של אמא תרזה, כפי שהן מכונות באופן שכיח, קישטו את הנוף של ארץ הקודש עם הסארי הלבן עם פסים כחולים מעל 40 שנה. תמיד הולכות בזוגות, הולכות מבית אחד למשנהו מסייעות לכל ביטויי העוני. כעת זה יכול להיות מקרה של משפחה שאין לה מה לאכול; אחר כך יכול להיות אדם חולה שאינו יכול לזוז.
רבות מהן הן מהודו וחלקן מארצות אחרות וכולם מנסות ללמוד מספר מילים בערבית על מנת להבין את האנשים בבתיהם, אולם לרוב החסד שלהם מספיק. מילים מספר יוצאות מפיהן: אלוהים, סעודת האדון, הוחדה, תפילה. באופן בסיסי [מילים אלו] נכללות בחלק החיוני והקריטי של המסר של ספר בשורה בשעה שהנזירות מביאות תפוח או תרופה.
בדרשה שלו, מונסיניור שומאלי הזכיר את העלייה לרגל של תרזה מכלכותא בשנת 1982 לארץ הקודש. הוא היה סטודנט בסמינר של בית ג'אלה ואמא תרזה זכתה בפרס נובל לשלום. "ביקשנו ממנה לספר אודות הקהילה שלה ועל הפעילות שלה, אולם היא דיברה איתנו רק על מדוע החליטה לטפל בעניים ונלחמת נגד העוני. והסיבה לכך היתה האהבה שלה לישוע, העני שבעניים."
"אנו נשפט על האהבה, הינה תזכורת מספר הבשורה לפי מתי" (פרק כ"ה:30, 46(,לרגל האירוע הדרשה המשיכה. "תרזה הקדושה חיה את האהבה הזאת עבור כולם כל חייה והיא אספה את כל העניים שפגשה ברחובות כלכותא ללא קשר לדתם ונתנה להם מקום לחיות במרכזים שבקימה. במרכזים אלה, היא ראתה את ישוע. והאל סיפק לה ביד רחבה את מה שהיתה צריכה. הבא נעבוד כמו שהיא עבדה, הבא נאהב את בני המשפחה שלנו, הבא נאהב את שכניניו, נבקר את החולים וניתן מה שיש לעניים". לאחר האירוע הקהילה קיבלה את הנוכחים באולם שלה על מנת להודות לאחיות המיסיונריות של החסד בעבור הדוגמא שהן מציבות.
באותו יום נחוג אירוע דומה בשכם אולם הפעם עבור האבות המיסיונרים של החסד, ענף הדוגל בהרהור של מסדר זה.
ישנן 40 נזירות במסדר זה של החסד בארץ הקודש (רשות פלסטינית, ירושלים וירדן) בשבעה בתים. בחלק מהבתים שלהן, הן משכנות אנשים בעלי מוגבלויות או קשישים, בשעה שבאחרים הן אינן מנהלות כמרכז, אלא מנסות להגיע לעניים היכן שניתן למצוא אותם. עבור הקהילה [הדתית] שנוכחת בארץ זו, הבית הירושלמי הינו מקום להתחדשות רוחנית עבור אנשי הדת עצמם.