באזור של מזרח ירושלים והן ברשות הפלסטינאית ישנה דרישה גוברת והולכת ללימוד מוסיקה, אולם ישנו מצב של חוסר של מורים מוסמכים בתחום זה. למען מטרה זו, מכון מאניפיקאט של הקוסטודיה של ארץ הקודש מארגן בכל שנה תחרות פסנתר, על מנת לאתר ולזהות מוסיקאים צעירים מבטיחים ולקדמם בעתיד הקרוב על מנת שיפתחו קריירה מוסיקאלית זו בחברה הערבית, הן כמבצעים והן כמורים.
ביום ראשון, ה-27 בינואר, באודיטוריום של המנזר של סן סלבאטורה שבירושלים נכחו מבצעים מנצחים ללא כל יראה בפני קהל גדול. המנצחים הללו נבחרו במשך מספר ימים לפני כן ע"י חבר השופטים, כאשר כל השופטים הינם מקונסרבטוריומים מקומיים ובינ"ל אשר מסיבות שונות הינם במערכת יחסים עם מכון מאניפיקאט. חבר שופטים מיומן זה רצה לשמור על רמת בחירה גבוהה בהלימה לרמה שבקונסרבטוריומים באירופה.
התחרות כללה מספר קטגוריות - תלוי בגיל הילד המשתתף (פסנתרנים צעירים החל מגיל 7 ועד 21) ובדרגת הקושי של היצירה.
התחרות נקראת ע"ש הפטרון הקדוש של הפדרציה השוויצרית, ניקולאוס דה לה פלוט, והיא משל לשלום בין עמים ואנשים שונים. בנוסף לפרסים של "ניקולאוב דה לה פלוט", הנתמכים ע"י "החברים של מאניפיקאט" של שוויץ, התווספו גם פרסים מיוחדים, וחדשים, כמו פרס של איגוד של קאטאן ליצירה בליווי מקהלה, פרס לזכר "פינה ג'וזפין זפילי" המתמקד ב-באך, פרס "פרמיו ווסלינה" ליצירות עם שני פסנתרים ומקהלה, האגודה המוקדשת ל-מארשה ואשר תרמה את פסנתר שטיינווי היוקרתי. בטקס חלוקת הפרסים נכחו גם נציגי הצופים מהמקומיים של "החבורה מסאן ג'ורג'יו" המשתתפת מזה שנתיים במכון מאניפיקאט. קטעי המקהלה בוצעו ע"י מהלת יסמין הצעירה הכוללת ילדים צעירים יותר [בניצוחה של מרים יונאן) ומקהלת בני הנוער של בית הספר (בניצוחה של לינה פודזיובלטה). הידידים של מכון מאניפיקאט של שוויץ מציעים את ההזדמנות למנצחים לנגן בקונצרטים בחו"ל.
תחרות הפסנתר של מכון מאניפיקאט בשנה ה-14 ברצף הינה תחרות המוסיקלית הוותיקה ביותר המתקיימת בכל שנה בארץ הקודש. מכון מאניפיקאט הוא בית הספר למוסיקה היחידי המוסמך להעניק תארים אקדמאיים בפסנתר במזרח ירושלים וברשות הפלסטינאית.
מזו השנה השלישית ברצף "הידידים של מאניפיקאט" של שוויץ קיבלו את הירושה של אניטה טבסאני, שמזה 11 שנה תמכה בתחרות הפסנתר "קרלו טבסאני", שלכבודו מכון מאניפיקאט הוציא לאור מארז הנצחה שהוצג במהלך הערב. פרזנטציה מוקדמת של המארז התקיימה כבר בסוף אוקטובר באיטליה בסיציליה, איטליה, היכן שהחברים של אניטה וצ'רלס קבסאני ייסדו אגודה חדשה התומכת במכון מאניפיקאט ומכונה "אניטה" שהינו ראשי תיבות של האגודה של הביחד בעבור מאניפיקאט של ארץ הקודש.
במבוא, האב ארמנדו פירוצי, מייסד ומנהל כללי של מאניפיקאט, סיפר את הסיפור של התחרות ואודות רוחה של התחרות:
"14 שנה אינם תקופה ארוכה, אולם תקופה מספקת כדי להפוך ילד לאדם בוגר, מתלמיד למורה, פסנתרן מתחיל בקונצרט. וזה מה שקרה בירושלים, החל מה-8 בינואר 2000, יום השנה הראשון של מותו של צ'רלס טבסאני, ובזכותו החלה תחרות הפסנתר של מאניפיקאט.
עכשיו, ג'יריס, האיג, מרים, האני, עמנואל, אמל, דבי, ג'וליה, ניזאר וולנטינו השלימו את לימודיהם מוסיקאליים בירושלים, באיטליה, בגרמניה, מלמדים במכון מאניפיקאט או בבתי ספר אחרים, באקדמיה, באוניברסיטאות ומנגנים בקונצרטים.
לאנשים אחרים תואר ברפואה במשפט, במדע , אולם המשמעת המוסיקאלית הותירה את חותמה. כולם נשארים בלב של האישה חסרת המורא כמו מגן, אוהבת כמו אמא, אניטה.
היא תמכה בתחרות, בכל שנה, חוזרת להעניק את הפרסים ומחבקת את המשתתפים שמצאו עצמם בכל פעם מחדש כמוכשרים וכיפים ביותר.
אירוע זה ראוי שייזכר, כך שאנו מכירים תודה לאניטה, משפחתה ועירה. אנו עושים זאת באופן גנדרני: חוזרים לאותם הפנים כשהיינו ילדים, שמחים בעבודה שנעשתה היטב ומאומר לנו ששווה להמשיך בכך
למעשה, תחרות הפסנתר ממשיכה בשם של ניקולאוס דה לה פלוט הקדוש, בתמיכת ידידי מאניפיקאט של שוויץ, אולם התחרות ממשיכה. ."אנו ממשיכים הלאה" אמרה אניטה גם בזמנים קשים."
אניטה קרניש טבסאני פויאטי, אימו של צ'רלס טבסאני, לרגל יוזמה יוצאת דופן זו אמרה:
"אני אניטה, אימו של צ'רלס, הבן שעזב אותי מוקדם מדי והותיר אותי עם כאב וסבל רב. המחלה שהיכתה בו היתה כה אכזרית ואני נשארתי קרובה אליו, עם הסבל בליבו, חסרת אונים מלעזור לו. לצידו, הבנתי, שי עם תפילה האמונה וההכרה גברה והוא לקח את נשמתו האחרונה בשלווה! אולם גם הבנתי שאיני יכולה לעצור הכל לאחר מותו. קרלו היה צריך לחיות בילדים רבים ובצעירים שאני פוגשת ברחובות קשים ומסוכנים, היכן שמתאבדים עם מטעני חבלה קובעים את מדיניות של דם ושל מוות. כך שהלכתי לארץ הקודש, חשתי ששם חיכה לי צ'רלס. צ'רלס השתקף אלי מעיניהם של הילדים ומפצעים דואבים שבנשמתו, וכאן יכולתי להניא נחמה לכל כך הרבה ייסורים.
בירושלים, לבד ומיואשת, פניתי לשמיים שייקחו אותי למקום בטוח. נכנסתי לסמטה, וראיתי את השם "מאניפיקאט". נכנסתי ומצאתי את האח [האב ארמנדו] אשר חש ברצון שלי ותכנן לערוך תחרות פסנתר עם פרסים והיה נבוך וסקפטי, אולם ידעתי שבבית ספר קטן זה של מוסיקה מצאתי את המקום הבטוח לילדים שלי. לאחר השכנוע, החלטנו יחד לגבי התוכנית.
האב ארמנדו היה יותר ויותר מודאג, ואני משוכנעת יותר ויותר שזהו המסלול הנכון. החדשות אודות תחרות העלו בילדים רבים את הרצון ללמוד: הרישום לבית הספר גאה. הגענו לתחרות הראשונה באולם של מלון נוטרה דאם, והיה זה חודש ינואר ועם שלג, שהינו נדיר במזרח התיכון. האנשים התלהבו מאירוע זה. נכח באירוע זה גם הקונסול, דר' ג'יאני גיסי, ואשתו, והאולם הגדול הכיל אנשים רבים שרצו להיכנס לתחרות ולקחת מקום ראשון, וכך זה המשיך 11 שנה. הנס הינו אמיתי! אני יכולה להודות לאל שנתן לי כוח להתגבר על פחדים, על לילות ללא שינה ועל תחלואות שמהן סבלתי. עול השנים החל להתבטא....
אולם השמחה והכרת התודה מצידם של ילדים רבים ומשפחותיהם הביאו לי נחמה על הקורבנות הרבים שלי."
ביום ראשון, ה-27 בינואר, באודיטוריום של המנזר של סן סלבאטורה שבירושלים נכחו מבצעים מנצחים ללא כל יראה בפני קהל גדול. המנצחים הללו נבחרו במשך מספר ימים לפני כן ע"י חבר השופטים, כאשר כל השופטים הינם מקונסרבטוריומים מקומיים ובינ"ל אשר מסיבות שונות הינם במערכת יחסים עם מכון מאניפיקאט. חבר שופטים מיומן זה רצה לשמור על רמת בחירה גבוהה בהלימה לרמה שבקונסרבטוריומים באירופה.
התחרות כללה מספר קטגוריות - תלוי בגיל הילד המשתתף (פסנתרנים צעירים החל מגיל 7 ועד 21) ובדרגת הקושי של היצירה.
התחרות נקראת ע"ש הפטרון הקדוש של הפדרציה השוויצרית, ניקולאוס דה לה פלוט, והיא משל לשלום בין עמים ואנשים שונים. בנוסף לפרסים של "ניקולאוב דה לה פלוט", הנתמכים ע"י "החברים של מאניפיקאט" של שוויץ, התווספו גם פרסים מיוחדים, וחדשים, כמו פרס של איגוד של קאטאן ליצירה בליווי מקהלה, פרס לזכר "פינה ג'וזפין זפילי" המתמקד ב-באך, פרס "פרמיו ווסלינה" ליצירות עם שני פסנתרים ומקהלה, האגודה המוקדשת ל-מארשה ואשר תרמה את פסנתר שטיינווי היוקרתי. בטקס חלוקת הפרסים נכחו גם נציגי הצופים מהמקומיים של "החבורה מסאן ג'ורג'יו" המשתתפת מזה שנתיים במכון מאניפיקאט. קטעי המקהלה בוצעו ע"י מהלת יסמין הצעירה הכוללת ילדים צעירים יותר [בניצוחה של מרים יונאן) ומקהלת בני הנוער של בית הספר (בניצוחה של לינה פודזיובלטה). הידידים של מכון מאניפיקאט של שוויץ מציעים את ההזדמנות למנצחים לנגן בקונצרטים בחו"ל.
תחרות הפסנתר של מכון מאניפיקאט בשנה ה-14 ברצף הינה תחרות המוסיקלית הוותיקה ביותר המתקיימת בכל שנה בארץ הקודש. מכון מאניפיקאט הוא בית הספר למוסיקה היחידי המוסמך להעניק תארים אקדמאיים בפסנתר במזרח ירושלים וברשות הפלסטינאית.
מזו השנה השלישית ברצף "הידידים של מאניפיקאט" של שוויץ קיבלו את הירושה של אניטה טבסאני, שמזה 11 שנה תמכה בתחרות הפסנתר "קרלו טבסאני", שלכבודו מכון מאניפיקאט הוציא לאור מארז הנצחה שהוצג במהלך הערב. פרזנטציה מוקדמת של המארז התקיימה כבר בסוף אוקטובר באיטליה בסיציליה, איטליה, היכן שהחברים של אניטה וצ'רלס קבסאני ייסדו אגודה חדשה התומכת במכון מאניפיקאט ומכונה "אניטה" שהינו ראשי תיבות של האגודה של הביחד בעבור מאניפיקאט של ארץ הקודש.
במבוא, האב ארמנדו פירוצי, מייסד ומנהל כללי של מאניפיקאט, סיפר את הסיפור של התחרות ואודות רוחה של התחרות:
"14 שנה אינם תקופה ארוכה, אולם תקופה מספקת כדי להפוך ילד לאדם בוגר, מתלמיד למורה, פסנתרן מתחיל בקונצרט. וזה מה שקרה בירושלים, החל מה-8 בינואר 2000, יום השנה הראשון של מותו של צ'רלס טבסאני, ובזכותו החלה תחרות הפסנתר של מאניפיקאט.
עכשיו, ג'יריס, האיג, מרים, האני, עמנואל, אמל, דבי, ג'וליה, ניזאר וולנטינו השלימו את לימודיהם מוסיקאליים בירושלים, באיטליה, בגרמניה, מלמדים במכון מאניפיקאט או בבתי ספר אחרים, באקדמיה, באוניברסיטאות ומנגנים בקונצרטים.
לאנשים אחרים תואר ברפואה במשפט, במדע , אולם המשמעת המוסיקאלית הותירה את חותמה. כולם נשארים בלב של האישה חסרת המורא כמו מגן, אוהבת כמו אמא, אניטה.
היא תמכה בתחרות, בכל שנה, חוזרת להעניק את הפרסים ומחבקת את המשתתפים שמצאו עצמם בכל פעם מחדש כמוכשרים וכיפים ביותר.
אירוע זה ראוי שייזכר, כך שאנו מכירים תודה לאניטה, משפחתה ועירה. אנו עושים זאת באופן גנדרני: חוזרים לאותם הפנים כשהיינו ילדים, שמחים בעבודה שנעשתה היטב ומאומר לנו ששווה להמשיך בכך
למעשה, תחרות הפסנתר ממשיכה בשם של ניקולאוס דה לה פלוט הקדוש, בתמיכת ידידי מאניפיקאט של שוויץ, אולם התחרות ממשיכה. ."אנו ממשיכים הלאה" אמרה אניטה גם בזמנים קשים."
אניטה קרניש טבסאני פויאטי, אימו של צ'רלס טבסאני, לרגל יוזמה יוצאת דופן זו אמרה:
"אני אניטה, אימו של צ'רלס, הבן שעזב אותי מוקדם מדי והותיר אותי עם כאב וסבל רב. המחלה שהיכתה בו היתה כה אכזרית ואני נשארתי קרובה אליו, עם הסבל בליבו, חסרת אונים מלעזור לו. לצידו, הבנתי, שי עם תפילה האמונה וההכרה גברה והוא לקח את נשמתו האחרונה בשלווה! אולם גם הבנתי שאיני יכולה לעצור הכל לאחר מותו. קרלו היה צריך לחיות בילדים רבים ובצעירים שאני פוגשת ברחובות קשים ומסוכנים, היכן שמתאבדים עם מטעני חבלה קובעים את מדיניות של דם ושל מוות. כך שהלכתי לארץ הקודש, חשתי ששם חיכה לי צ'רלס. צ'רלס השתקף אלי מעיניהם של הילדים ומפצעים דואבים שבנשמתו, וכאן יכולתי להניא נחמה לכל כך הרבה ייסורים.
בירושלים, לבד ומיואשת, פניתי לשמיים שייקחו אותי למקום בטוח. נכנסתי לסמטה, וראיתי את השם "מאניפיקאט". נכנסתי ומצאתי את האח [האב ארמנדו] אשר חש ברצון שלי ותכנן לערוך תחרות פסנתר עם פרסים והיה נבוך וסקפטי, אולם ידעתי שבבית ספר קטן זה של מוסיקה מצאתי את המקום הבטוח לילדים שלי. לאחר השכנוע, החלטנו יחד לגבי התוכנית.
האב ארמנדו היה יותר ויותר מודאג, ואני משוכנעת יותר ויותר שזהו המסלול הנכון. החדשות אודות תחרות העלו בילדים רבים את הרצון ללמוד: הרישום לבית הספר גאה. הגענו לתחרות הראשונה באולם של מלון נוטרה דאם, והיה זה חודש ינואר ועם שלג, שהינו נדיר במזרח התיכון. האנשים התלהבו מאירוע זה. נכח באירוע זה גם הקונסול, דר' ג'יאני גיסי, ואשתו, והאולם הגדול הכיל אנשים רבים שרצו להיכנס לתחרות ולקחת מקום ראשון, וכך זה המשיך 11 שנה. הנס הינו אמיתי! אני יכולה להודות לאל שנתן לי כוח להתגבר על פחדים, על לילות ללא שינה ועל תחלואות שמהן סבלתי. עול השנים החל להתבטא....
אולם השמחה והכרת התודה מצידם של ילדים רבים ומשפחותיהם הביאו לי נחמה על הקורבנות הרבים שלי."