מקום קדוש פרנציסקאני שנשכח על ידי עולי רגל מאז הקמת גדר ההפרדה [גדר הביטחון] בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית, קוביבה הינה אחד מארבעת המקומות שבהם עמאוס התנכית היתה ובה התרחשה סצנה המוזכרת בברית החדשה. המקום הינו מרשים בגודלו, והמנזר הפרנציסקאני נותר בלב הכפר, שכעת רובו הגדול מוסלמי. האח הפרנציסקאני סאלם יונס היה האח האחראי שם משך שנתיים. "אני אח עמאי וכרגע אין אף כהן דת שזמין לבוא לכאן ולחיות כאן. יש לנו כאן רוטציה, עם כהני דת שבאים לערוך את סעודת האדון לשבוע. כשזה לא אפשרי, יש כהן דת אחד שעושה סבב מירושלים בכל בוקר", אומר האח סאלם.
הקיץ הזה, האח הפרנציסקאני זאן-הילאר ארדיליה, כהן דת פרנציסקאני מהקהילה של יוחנן הקדוש, בילה ארבעה ימים במנזר. כשחזר מרוצה משהותו, אמר: "זהו אזור מקסים הממוקם לרגלי שומרון. לפני המנזר יש גבעות עם טרסות שעובדו משך אלפי שנים. המקום מקסים, שקט והעובדה שהוא מבודד, הופכת אותו למקום מקסים להתבודדות ולהתפלל. כאן ישוע מזכיר לנו שהוא קם לתחייה. זהו המקום שבו כתבי הקודש נפתחים לפניך אם אתה מאפשר לדבר האל לתת לך השראה באמצעות קריאה ותפילה – לפחות זה מה שאני עשיתי." וממשיך ואומר כשהוא מחייך "והאוכל מצוין!"
בנוסף למשפחה נוצרית אחת, שלושה קהילות של נזירות גרות בכפר. האחיות של הקתשיזם גרות במנזר הפרנציסקאני והן מנהלות את המטבח של המנזר, ואחראיות על גן ילדים לילדי הכפר. לבסוף, הנזירות של הישועה אחראיות על הבית לקשישים ולמוגבלים. "הקוסטודיה התרגלה להעניק את סעודת האדון לקהילות אלו, ויהיה זה טעות לוותר על תפקיד זה", אומר האח סאלם.
"אנו מספקים שירות שהוא מוערך מאד ואינו דורש מאמץ רב: לערוך שתי סעודות אדון ביום", הוסיף האח גוילאין, פרנציסקאני מקוויבק, המבלה שבוע בקובייבה. "אנו חשים כי הנזירות כאן מכירות תודה שהגענו. ואני יכול להמשיך את המחקר שלי וקורא בהרחבה על ההיסטוריה של המקום הזה בזמני הפנוי. העובדה כי מבקרים בו באופן נדיר וכי הוא כמעט הרמיטאג', הופך אותו למקום שבו החיים מתמקדים בבפנים ובעבודה אינטלקטואלית, כמו גם בעבודה פיסית, על מנת לשמור על הגן ועל הבניינים, למשל."
בעיית התחבורה קשורה לחומת ההפרדה שהביאה את התופעה של אוטובוסים מלאים בעולי רגל שביקרו בקובייבה לאחד או שניים בכל חודש. ב-25 בספטמבר, יום החג של קליאופס ושמעון הקדושים, וביום שני של חג הפסחא, המנציח את הופעתו לאחר התחייה של ישוע לשני השליחים הינם שני הימים היחידים בשנה שהמקום הקדוש הזה מלא.
אנשי קהילה מירושלים, הפרנציסקאנים ועולי רגל עוברים באוטובוס מעת לעת עוצרים שם לסעודת אדון ולארוחת צהריים, ולאחר מכן הכפר חוזר לשלום ולשלווה. "אנשי הכפר מאד אדיבים ואין לי ולו התנסות אחת שלילית כשהלכתי מסביב לכפר", אומר האח הפרנציסקאני זאן-הילאר. "אנשים מסתקרנים ומתסכלים עלינו בזהירות כשאנו הולכים שם משום שאין הרבה אנשים מערביים שבאים לכאן, אולם הם מאד נדיבים ונחמדים לאחים הפרנציסקאנים שגרים כאן", מוסיף האח גוילאין.
"הקוסטודיה דאגה למקום זה מאז המאה ה-19; זהו היעד שלנו והתפקיד לעשות כן. כך שאנו נשארים כאן, על מנת לשמור על מקום זה, לקבל את פני עולי הרגל ולחיות בקרב אנשי הכפר", אומר האח סאלם. למרות חומת ההפרדה, וללא עבודה קהילתית מספקת, הפרנציסקאנים עדיין שם. והאח זאן-הילאיר מסכם: "הקוסטודיה ברת מזל שיש לה את קובייבה והקתולים אף הם ברי מזל שיש להם את הקוסטודיה. לא תמיד מתגמל לשמור על מקום קדוש זה, אולם הפרנציסקאנים עושים זאת ומצאתי שזה דבר יפה מאד."
הלן מורלט
הקיץ הזה, האח הפרנציסקאני זאן-הילאר ארדיליה, כהן דת פרנציסקאני מהקהילה של יוחנן הקדוש, בילה ארבעה ימים במנזר. כשחזר מרוצה משהותו, אמר: "זהו אזור מקסים הממוקם לרגלי שומרון. לפני המנזר יש גבעות עם טרסות שעובדו משך אלפי שנים. המקום מקסים, שקט והעובדה שהוא מבודד, הופכת אותו למקום מקסים להתבודדות ולהתפלל. כאן ישוע מזכיר לנו שהוא קם לתחייה. זהו המקום שבו כתבי הקודש נפתחים לפניך אם אתה מאפשר לדבר האל לתת לך השראה באמצעות קריאה ותפילה – לפחות זה מה שאני עשיתי." וממשיך ואומר כשהוא מחייך "והאוכל מצוין!"
בנוסף למשפחה נוצרית אחת, שלושה קהילות של נזירות גרות בכפר. האחיות של הקתשיזם גרות במנזר הפרנציסקאני והן מנהלות את המטבח של המנזר, ואחראיות על גן ילדים לילדי הכפר. לבסוף, הנזירות של הישועה אחראיות על הבית לקשישים ולמוגבלים. "הקוסטודיה התרגלה להעניק את סעודת האדון לקהילות אלו, ויהיה זה טעות לוותר על תפקיד זה", אומר האח סאלם.
"אנו מספקים שירות שהוא מוערך מאד ואינו דורש מאמץ רב: לערוך שתי סעודות אדון ביום", הוסיף האח גוילאין, פרנציסקאני מקוויבק, המבלה שבוע בקובייבה. "אנו חשים כי הנזירות כאן מכירות תודה שהגענו. ואני יכול להמשיך את המחקר שלי וקורא בהרחבה על ההיסטוריה של המקום הזה בזמני הפנוי. העובדה כי מבקרים בו באופן נדיר וכי הוא כמעט הרמיטאג', הופך אותו למקום שבו החיים מתמקדים בבפנים ובעבודה אינטלקטואלית, כמו גם בעבודה פיסית, על מנת לשמור על הגן ועל הבניינים, למשל."
בעיית התחבורה קשורה לחומת ההפרדה שהביאה את התופעה של אוטובוסים מלאים בעולי רגל שביקרו בקובייבה לאחד או שניים בכל חודש. ב-25 בספטמבר, יום החג של קליאופס ושמעון הקדושים, וביום שני של חג הפסחא, המנציח את הופעתו לאחר התחייה של ישוע לשני השליחים הינם שני הימים היחידים בשנה שהמקום הקדוש הזה מלא.
אנשי קהילה מירושלים, הפרנציסקאנים ועולי רגל עוברים באוטובוס מעת לעת עוצרים שם לסעודת אדון ולארוחת צהריים, ולאחר מכן הכפר חוזר לשלום ולשלווה. "אנשי הכפר מאד אדיבים ואין לי ולו התנסות אחת שלילית כשהלכתי מסביב לכפר", אומר האח הפרנציסקאני זאן-הילאר. "אנשים מסתקרנים ומתסכלים עלינו בזהירות כשאנו הולכים שם משום שאין הרבה אנשים מערביים שבאים לכאן, אולם הם מאד נדיבים ונחמדים לאחים הפרנציסקאנים שגרים כאן", מוסיף האח גוילאין.
"הקוסטודיה דאגה למקום זה מאז המאה ה-19; זהו היעד שלנו והתפקיד לעשות כן. כך שאנו נשארים כאן, על מנת לשמור על מקום זה, לקבל את פני עולי הרגל ולחיות בקרב אנשי הכפר", אומר האח סאלם. למרות חומת ההפרדה, וללא עבודה קהילתית מספקת, הפרנציסקאנים עדיין שם. והאח זאן-הילאיר מסכם: "הקוסטודיה ברת מזל שיש לה את קובייבה והקתולים אף הם ברי מזל שיש להם את הקוסטודיה. לא תמיד מתגמל לשמור על מקום קדוש זה, אולם הפרנציסקאנים עושים זאת ומצאתי שזה דבר יפה מאד."
הלן מורלט