"חלונות זכוכית צבעוניים" [ויטרז'] הינו מונח אשר נמצא בשימוש לצורך הנוחות, אולם פרופ' מיקלה קנזונרי עדיף לכנותם "פיסול שקוף". הוא והאח הפרנציסקאני אנריקה ברמג'יו, האח הממונה על המנזר של חדר הסעודה האחרונה הקטן, המתינו למשאית זו על מנת שתעביר שבעה "פסלים שקופים" לקפלה החדשה, והם הגיעו כל הדרך מפלרמו.
השמחה של פרופ' קנזונרי במחשבה של שליחתם והעמסתם בימים הקרובים מעורבת בלא מעט אי נוחות. האם הם יגיעו בבטחה בסוף מסעם? שמא אחד מהקונטיינרים ייפגע.
בתוך הקפלה, היכן שהפועלים היו עסוקים בהכנות האחרונות, פניו של הפרופ' הוארו כשדיברו על עבודתו. "זו הפעם הראשונה שהיתה לי ההזדמנות להמשיג את הקפלה כולה, החל מהצבעים של הקיר ועד החלונות הצבועים [ויטרז'], ודרך המזבח והבימה." שני האחרונים נעשו תחת הדרכתו של הפרופ' בבית לחם.
אמן אבסטרקטי, מיקלה קנזונרי יצר כל אחת מהיצירות שלו בנושאים שנבחרו ע"י הרהור משותף עם האח אנריקה ומונסיניור קריספינו ולנציאנו, תיאולוג, משום ש"אישית, אינני יכול ליצור דבר ללא עזרת התיאולוג", הסביר הפרופסור. הוא ציין שהמסגרות מוכנות כבר על מנת לקבל את הויטרז' באחת מהאפסות מאחורי המזבח. משם, ניתן לראות את הגג של חדר הסעודה האחרונה. "חלון זה מאפשר לאור לחדור, לנשום את האור של ירושלים וזה כמו ספר פתוח." כאשר הוא מתבונן בקפלה, זה כאילו הוא כבר רואה את משחק האור שייווצר ע"י היצירות שלו. "זוהי הפעם האחרונה שבה ארכז את עבודתי לליטורגיה משום שעבורי ירושלים הינה יעד". לשאלות אודות הסימבוליזם והמסר התיאולוגי של החלונות, הוא עונה – "כנסייה אינה גלריה לאמנות" וחזר על הדברים ששמע פעם אחת אודות עבודתו: "אינני מבין דבר, אולם אני יודע שבזכות זה כאן אני מתפלל טוב יותר".
הנגיעות האחרונות בקפלה ייערכו בעוד כחודש. אולם הקפלה אינה העבודה היחידה שנמצאת בתהליך. הגן הקטן שבמנזר גם כן עבר שינוי. פרופ' קנזונרי רצה שיהיה מעין מסלול מקצועי, כך שהגן תוכנן מחדש לחלוטין. העבודה הועברה ל-רוסלה ליאונה, גם היא מפלרמו ואשתו של מיקלה קונזונרי.
מדלת הכניסה למנזר לדלת החדשה של הקפלה, היא קובעת קווים מעוגלים על הרצפה עם קירות אבן לבנים. "אנו יצרנו מעין מבוך פתוח בין ה"קלויסטר" [חצר סגורה] ובין הגן הסגור. במרכזו ישנו מונומנט מאבן בוהקת שתהיה כמו ראי לשמש ולירח. קבוצות יוכלו לעצור בגינה על מנת להרהר או להאזין להסברי המדריך."
רוסלה אינה מסתירה את רגשותיה לגבי העובדה שיכלה לעבוד בירושלים, בודה הדורשת "כוח, פשטות וחומרים איכותיים", עבודה שנוצרה לתמיד. "לתמיד" זה מהדהד רבות משום שרוסלה נשבתה ביופייה של ירושלים. "יותר אפילו מפלרמו, ירושלים הפכה לעיר שלי, עיר מוצאי." היא מוקסמת מיכולתה להוסיף ליופייה של עיר הקודש. באמצעות עבודתם, היא ו-קנזונרי רוצים לאפשר לעולי רגל לנוע לעבר העיקר, לעזוב את הכאוס של העולם ולנוע לעבר מפגש עם האחד אשר הינו אור העולם [ישוע]. "אנו חייבים גם לכבד", מוסיפה רוסלה, "את האב הקוסטוד פיצהבלה ואת האח אנריקה בעבור הדרך שלהם ולאנשי דת רבים שרצו לאפשר להפוך את היופי לנגיש ועבור מי שסיפקו את האמצעים לכך."
האח אנריקה מוסיף כי פעולותיה של הקוסטודיה מתחילות עם הרצון לשרת את עולי הרגל עד כמה שניתן. "מספר רב של קבוצות ביקשו לערוך את ההוחדה בצל של חדר הסעודה האחרונה, היכן שהיא נוצרה ומוסדה. כאשר היה צורך לשפץ את המנזר, שהיה הכרח, אנו ארגנו מחדש את קומת הקרקע כך שהקפלה תורחב וכך גם לספק את התנאים הטובים ביותר לקבוצות, בייחוד בקיץ." במקום זה היכן שההוחדה [אוכריסטיה, בלעז] מוסדה ונוצרה ונתינת רוח הקודש מונצחת, זהו המקום שבו יוצרים מקום של הזמנה אמיתית לתפילה.
ברגע שהעבודה תושלם, האתר של הקוסטודיה ישמח להציגו לקוראיו גם בתמונות.