"היום אנו חוגגים את החשיבות של הבזיליקה של כנסיית הקבר כמרכז העולם ושל החיים, משום שחיים נבעו ממותו של ישוע המשיח בגולגולתה ומשום תקומתו מהקבר הריק."
במילים אלו, האב ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד של ארץ הקודש, החל את דרשתו לפני ה-אדיקול של כנסיית הקבר שבירושלים ביום החג של ההקדשה של הבזיליקה, שנערך ביום שישי ה-15 ביולי. ב-15 ביולי 1149, הצלבנים חגגו אירוע זה, 50 שנים לאחר שהשתלטו על ירושלים, עם חנוכתה של בזיליקה חדשה לאחר סיום השיפוצים. הבישוף פולצריו קבע כתובת חצובה בלטינית בכניסה לאחר סיום השיפוצים: "מקום קדוש זה קודש על ידי דמו של המשיח, כך שההקדשה שלנו לא יכולה להוסיף דבר לקדושתה." הבזיליקה של קונסטנטין כבר נתברכה ביום החג של ההתעלות של הצלב ב-335.
בדרשתו, האב ארטמיו גם הציע דימויים רוחניים אחרים, כמו זה של "אהבה מעוכבת": "אהבה מעוכבת בקרב רכושו של האהוב הינה סבל המטהר את הנפש של המאמין. אהבה מעוכבת יכולה להיראות בכנסיית הקבר. הדרך המובילה אל הקבר הריק תמיד אוחדה בסבל ובצער; לא קל להגיע לאובייקט של רצון, ראיה, נגיעה ונשיקה :המקום שבו הונח ישוע" (הבשורה לפי מתי, 28:6). ברם, דבר לא הרחיק את האמונה, התקווה והאהבה הרחק מהנוצרים. הקבר הריק הינו "הקילומטר של האפס" שממנו כל הרחובות בעולם החלו, ה"טבור של העולם", המרכז של ההיסטוריה שלנו ושל חיינו. צאו החוצה ובשרו את מה שראיתם ושמעתם."
כהני דת רבים, אנשי דת ועולי רגל נכחו באירוע זה. לרגל הארוע, המזבח הוכן ה-אדיקול של כנסיית הקבר, המכונה "הקפלה של המלאך", היכן שלאב ארטמיו הצטרפו לשאר החוגגים גם האב נואל מוסקט, האחראי על ההכוונה של החניכים, והאב אבראהים נג'יב, האח הממונה על המנזר של ההצלפה.
האחים הפרנציסקאנים שרו את המזמור הגרגוריאני של ההוחדה אשר מתאר בקצרה את משמעות הליטורגיה: "האדון, אשר הוקע על הצלב למעננו, קם לתחייה, עוזב את הקבר, הללויה!"
האירוע של היום, יש לו קשר חזק לנוכחות של הצלבנים, ומזכיר לנו להודות להם בעבור יותר ממאה של עליה לרגל נוצרית שיכלו לבקר את המקומות הקדושים שוב בבטחה. כיום, גם כן, עולי הרגל יכולים להגיע לירושלים בביטחון מלא: האירועים של האביב הערבי לא השפיעו ולא גרמו לכל אי שקט חברתי ולאחר תקופה קצרה שבה מספר המבקרים ירד לפחות מהממוצע, המאמינים שבים שוב לרחובותיה של ירושלים ומכתירים את עיר הקודש."
טקסט מאת – האח הפרנציסקאני ריקרדו צריאני
תמונות – מארי-ארמל
במילים אלו, האב ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד של ארץ הקודש, החל את דרשתו לפני ה-אדיקול של כנסיית הקבר שבירושלים ביום החג של ההקדשה של הבזיליקה, שנערך ביום שישי ה-15 ביולי. ב-15 ביולי 1149, הצלבנים חגגו אירוע זה, 50 שנים לאחר שהשתלטו על ירושלים, עם חנוכתה של בזיליקה חדשה לאחר סיום השיפוצים. הבישוף פולצריו קבע כתובת חצובה בלטינית בכניסה לאחר סיום השיפוצים: "מקום קדוש זה קודש על ידי דמו של המשיח, כך שההקדשה שלנו לא יכולה להוסיף דבר לקדושתה." הבזיליקה של קונסטנטין כבר נתברכה ביום החג של ההתעלות של הצלב ב-335.
בדרשתו, האב ארטמיו גם הציע דימויים רוחניים אחרים, כמו זה של "אהבה מעוכבת": "אהבה מעוכבת בקרב רכושו של האהוב הינה סבל המטהר את הנפש של המאמין. אהבה מעוכבת יכולה להיראות בכנסיית הקבר. הדרך המובילה אל הקבר הריק תמיד אוחדה בסבל ובצער; לא קל להגיע לאובייקט של רצון, ראיה, נגיעה ונשיקה :המקום שבו הונח ישוע" (הבשורה לפי מתי, 28:6). ברם, דבר לא הרחיק את האמונה, התקווה והאהבה הרחק מהנוצרים. הקבר הריק הינו "הקילומטר של האפס" שממנו כל הרחובות בעולם החלו, ה"טבור של העולם", המרכז של ההיסטוריה שלנו ושל חיינו. צאו החוצה ובשרו את מה שראיתם ושמעתם."
כהני דת רבים, אנשי דת ועולי רגל נכחו באירוע זה. לרגל הארוע, המזבח הוכן ה-אדיקול של כנסיית הקבר, המכונה "הקפלה של המלאך", היכן שלאב ארטמיו הצטרפו לשאר החוגגים גם האב נואל מוסקט, האחראי על ההכוונה של החניכים, והאב אבראהים נג'יב, האח הממונה על המנזר של ההצלפה.
האחים הפרנציסקאנים שרו את המזמור הגרגוריאני של ההוחדה אשר מתאר בקצרה את משמעות הליטורגיה: "האדון, אשר הוקע על הצלב למעננו, קם לתחייה, עוזב את הקבר, הללויה!"
האירוע של היום, יש לו קשר חזק לנוכחות של הצלבנים, ומזכיר לנו להודות להם בעבור יותר ממאה של עליה לרגל נוצרית שיכלו לבקר את המקומות הקדושים שוב בבטחה. כיום, גם כן, עולי הרגל יכולים להגיע לירושלים בביטחון מלא: האירועים של האביב הערבי לא השפיעו ולא גרמו לכל אי שקט חברתי ולאחר תקופה קצרה שבה מספר המבקרים ירד לפחות מהממוצע, המאמינים שבים שוב לרחובותיה של ירושלים ומכתירים את עיר הקודש."
טקסט מאת – האח הפרנציסקאני ריקרדו צריאני
תמונות – מארי-ארמל