צום הארבעים, העלייה הרוחנית לירושלים לרגל חג הפסחא, לובשת אופי ייחודי עבור אלו המאמינים ומתפללים בעיר הקדושה מדי יום. ביום שבת הראשון של צום הארבעים, כל אחד מחמשת הזרמים הנוצריים הנהנים מזכויות כניסה לכנסיית הקבר מורשים לערוך כניסה חגיגית. השנה, כל הנוצרים יחגגו את חג הפסחא באותו היום. מצב זהה התרחש בשנים 2001 ו- 2004, וישוב בשנים 2010, 2011, 2014, 2017, 2025….
כך, חמש כניסות חגיגיות התרחשו זו לאחר זו בכנסיית הקבר בצהרי יום שבת זה. בהתאם למסורת, הלטינים פתחו את הטקסים בשעה 1:30 אחה"צ. הנזירים הפרנציסקנים הובילו את התהלוכה, ולאחריהם פרחי הכהונה של הפטריארכאט, שיחד עם הבישוף פואד טוואל, סגן הבישוף של הוד מעלתו מיכאל סבה, ואבירי כנסיית הקבר, חברו אליהם כשהתהלוכה חלפה את הפאטריארכאט הלטיני.
כמה דקות לפני שניתן היה לשמוע את ההלמות הריתמיות של מוטות הקאוואס מדרך הרובע הנוצרי, דלתות הבזיליקה של התחייה נסגרו. הצליינים והתיירים שהגיעו במקרה ברגע זה היו מבולבלים עד שהחלה לעבור השמועה כי משהו עומד להתרחש. כשהבישוף טוואל נכנס לחצר הקדמית, הדלתות נפתחו מחדש.
הלטינים, יוונים והאמריקאים חגגו למעשה את אותו הטקס, בהבדל של כמה פרטים שונים בלבד. התהלוכה והבישופים רמי המעלה עצרו באבן המשיחה. למרות שכל מדריכי הסיורים וכל אנשי הדת הסכימו כי אבן זו אינה האבן של המשיחה, אלא רק אריח נאה שמוקם שם במהלך ימי הביניים לזכר אותו הרגע בין הורדת גופו של ישוע מהצלב ומיקומו בקבר, כולם הסכימו לכבדה בנשיקה. הטקסים מאותו הרגע נבדלים זה מזה; חלק מברכים אותה בקטורת ובמים מבורכים, חלק מושחים אותה בשמן, חלק רק מעבירים קטורת וכו’.
מרגע שכל הכניסות החגיגיות נערכו – כולם מסייעים לכניסה של כל השאר – כל קבוצה הולכת למקום התפילה שלה כדי להמשיך בתפילתה ובהתמסרותה. עבור הפרנציסקנים, זהו הזמן לתהלוכה היומית. היום הינו יום ככל הימים, אם כי מעט יותר טקסי. הטקס מושר מתחילתו עד סופו, והתהלוכה מקיפה את הקבר שלוש פעמים, במקום פעם אחת בלבד.
ביום שבת זה, כשכל הכנסיות נכנסות לצום הארבעים בכנסיית הקבר, חלק מהאנשים עשויים לשמוע קקופוניה. חלק עשויים לקרוא "סקנדל!" ולדרוש כי תיערך רק כניסה חגיגית אחת לכולם יחדיו, תהלוכה בודדת אחת, וכו’, כאות אמיתי לאחדות. ועדיין אחרים ימצאו אותות לאחדות שהושגה זה מכבר, אותן קריצות דיסקרטיות, חיוכים, ברכות, שבחים, היופי שבגיוון…
כנסיית הקבר אינה האות למחלוקת, כפי שחלק עשויים להסיק בשטחיות. כנסיית הקבר היא המקום היחיד בעולם בו כל הנוצרים חוברים יחדיו בכל יום, עם ההתנגשויות שקירבה וחיים ציבוריים עשויות לגרום לעיתים, אך למרות זאת יחדיו כדי לחגוג באותו הזמן את אמונתם בישוע שמת וקם לתחייה כאן.
במשך ארבעים יום ליבם יפעם באותו הקצב של עליה זו לעבר הפסחא. והחגיגות המביאות אותם יחדיו יגברו במספרן. מסיבה זו בלבד, זהו חסד לחוות את צום הארבעים בירושלים.
Mab
הערות:
חמשת הזרמים הינם: 1. הלטינים, המיוצגים על ידי הפרנציסקנים של ארץ הקודש, שומרי כנסיית הקבר, שמסיבה זו מקבלים את הפטריארך הלטיני – או את נציגיו – כדי לערוך כניסה חגיגית.
2. היוונים אורתודוקסים, המיוצגים על ידי הפטריארך תיאופילוס ה-3, המוכר על ידי הכנסיות האחרות, למרות שלא על ידי חלק אחד של מאמיני קהילתו או על ידי מדינת ישראל המכירה עדיין בקודמו אירנאוס.
3. הקופטים אורתודוקסיים, המיוצגים על ידי הארכיבישוף אנדה אברהם.
4. האורתודוקסים סורים, המיוצגים על ידי הארכיבישוף סווריוס מלקי מוראד.
5. הארמנים. בישוף ייצג את הפטריארך טורקום ה-2, שגילו המתקדם מנע את השתתפותו בטקסים שמחוץ לפטריארך.
הכנסיות מצוינות כאן בסדר כניסתן ביום זה.
כך, חמש כניסות חגיגיות התרחשו זו לאחר זו בכנסיית הקבר בצהרי יום שבת זה. בהתאם למסורת, הלטינים פתחו את הטקסים בשעה 1:30 אחה"צ. הנזירים הפרנציסקנים הובילו את התהלוכה, ולאחריהם פרחי הכהונה של הפטריארכאט, שיחד עם הבישוף פואד טוואל, סגן הבישוף של הוד מעלתו מיכאל סבה, ואבירי כנסיית הקבר, חברו אליהם כשהתהלוכה חלפה את הפאטריארכאט הלטיני.
כמה דקות לפני שניתן היה לשמוע את ההלמות הריתמיות של מוטות הקאוואס מדרך הרובע הנוצרי, דלתות הבזיליקה של התחייה נסגרו. הצליינים והתיירים שהגיעו במקרה ברגע זה היו מבולבלים עד שהחלה לעבור השמועה כי משהו עומד להתרחש. כשהבישוף טוואל נכנס לחצר הקדמית, הדלתות נפתחו מחדש.
הלטינים, יוונים והאמריקאים חגגו למעשה את אותו הטקס, בהבדל של כמה פרטים שונים בלבד. התהלוכה והבישופים רמי המעלה עצרו באבן המשיחה. למרות שכל מדריכי הסיורים וכל אנשי הדת הסכימו כי אבן זו אינה האבן של המשיחה, אלא רק אריח נאה שמוקם שם במהלך ימי הביניים לזכר אותו הרגע בין הורדת גופו של ישוע מהצלב ומיקומו בקבר, כולם הסכימו לכבדה בנשיקה. הטקסים מאותו הרגע נבדלים זה מזה; חלק מברכים אותה בקטורת ובמים מבורכים, חלק מושחים אותה בשמן, חלק רק מעבירים קטורת וכו’.
מרגע שכל הכניסות החגיגיות נערכו – כולם מסייעים לכניסה של כל השאר – כל קבוצה הולכת למקום התפילה שלה כדי להמשיך בתפילתה ובהתמסרותה. עבור הפרנציסקנים, זהו הזמן לתהלוכה היומית. היום הינו יום ככל הימים, אם כי מעט יותר טקסי. הטקס מושר מתחילתו עד סופו, והתהלוכה מקיפה את הקבר שלוש פעמים, במקום פעם אחת בלבד.
ביום שבת זה, כשכל הכנסיות נכנסות לצום הארבעים בכנסיית הקבר, חלק מהאנשים עשויים לשמוע קקופוניה. חלק עשויים לקרוא "סקנדל!" ולדרוש כי תיערך רק כניסה חגיגית אחת לכולם יחדיו, תהלוכה בודדת אחת, וכו’, כאות אמיתי לאחדות. ועדיין אחרים ימצאו אותות לאחדות שהושגה זה מכבר, אותן קריצות דיסקרטיות, חיוכים, ברכות, שבחים, היופי שבגיוון…
כנסיית הקבר אינה האות למחלוקת, כפי שחלק עשויים להסיק בשטחיות. כנסיית הקבר היא המקום היחיד בעולם בו כל הנוצרים חוברים יחדיו בכל יום, עם ההתנגשויות שקירבה וחיים ציבוריים עשויות לגרום לעיתים, אך למרות זאת יחדיו כדי לחגוג באותו הזמן את אמונתם בישוע שמת וקם לתחייה כאן.
במשך ארבעים יום ליבם יפעם באותו הקצב של עליה זו לעבר הפסחא. והחגיגות המביאות אותם יחדיו יגברו במספרן. מסיבה זו בלבד, זהו חסד לחוות את צום הארבעים בירושלים.
Mab
הערות:
חמשת הזרמים הינם: 1. הלטינים, המיוצגים על ידי הפרנציסקנים של ארץ הקודש, שומרי כנסיית הקבר, שמסיבה זו מקבלים את הפטריארך הלטיני – או את נציגיו – כדי לערוך כניסה חגיגית.
2. היוונים אורתודוקסים, המיוצגים על ידי הפטריארך תיאופילוס ה-3, המוכר על ידי הכנסיות האחרות, למרות שלא על ידי חלק אחד של מאמיני קהילתו או על ידי מדינת ישראל המכירה עדיין בקודמו אירנאוס.
3. הקופטים אורתודוקסיים, המיוצגים על ידי הארכיבישוף אנדה אברהם.
4. האורתודוקסים סורים, המיוצגים על ידי הארכיבישוף סווריוס מלקי מוראד.
5. הארמנים. בישוף ייצג את הפטריארך טורקום ה-2, שגילו המתקדם מנע את השתתפותו בטקסים שמחוץ לפטריארך.
הכנסיות מצוינות כאן בסדר כניסתן ביום זה.