ביום שישי הגדול הזה, "הדלתות יישארו פתוחות רק לכמה דקות עבור אלו שירצו לקחת חלק בטקס", הודיע האח הפרנציסקאני אתאמסיוס בשעה שבע בבוקר לפני כנסיית הקבר. הפרנציסקאנים שהתלוו לפטריארך פואד טוואל הלכו בקרב הקהל וערכו את כניסתם ואז משך שלוש שעות השערים הגדולים נסגרו לרגל הליטורגיה של הייסורים של ישוע. הגולגולתא, שגם כך קטן כדי להכיל את כל המאמינים, התמלא במהירות ע"י כהני הדת, מקהלת הקוסטודיה ומאמינים שהצליחו להיכנס. כששירת הייסורים בלטינית החלה, המאמינים התפזרו בכל הבזיליקה, מנצלים את האפשרות להסתובב כמעט לבדם בין הספסלים הריקים ולכרוע ברך לדקות ארוכות באבן המשיחה. הצלילים היחידים, בהרמוניה או לחילופין, היו הקולות של הלטינים ושל האורתודוכסים הקופטים, שחגגו גם כן את הייסורים, ישבו על שטיחים מסביב לקפלה הקטנה שלהם בסמוך לקבר.
מתחת לתקרה המקומרת של הקפלה של הפרנציסקאנים (הקפלה של הצליבה), הם כרעו ברך והעריצו את השרידים של הצלב הקדוש. האח אנטוניו, סמינריסט מקרואטיה, הסביר: "זהו רגע של ניצחון משום שבבשורה ישוע שולט על הצלב הזה. הוא התעלה כאן, כך כשאני כורע איני מרגיש רק את הכאב של ישוע המשיח אלא גם נחמה עמוקה עבור כל המין האנושי." זוהי הנחמה שהמאמינים של קהילת ירושלים ולאחר מכן האחים הפרנציסקאנים יחושו כאשר הם יצטרפו שוב לקהל האנשים שילכו היום בדרך הצלב [ויה דולורוסה].
אפילו כשהייסורים של ישוע המשיח הוזכרו בכנסיית הקבר, הרחובות של ירושלים היו מלאים בתהלוכות אינספור שהחלו בדרך הצלב עד לבזיליקה. למרות שזה התקופה העמודה ביותר של הטרידום של חג הפסחא, אף על פי כן קשה לא לזכור ולהיזכר בייסורים של ישוע. הצבא הישראלי והמשטרה חסמו את הדרכים על מנת לווסת את זרם עולי הרגל, היה חם, האוויר חנוק. בעיקר, היה צריך להיות זהיר לא לדרוך, ושלא ידרכו עליך, כולם דוחפים את כולם בכוח. גוף ורגש ניסו להשתלט על אותו מרחב.
תהלוכה נערכה אחרי תהלוכה, אולם אף אחת לא היתה דומה לקודמתה. אלפי צלבים פלשו לירושלים, עשרות של זרמים דתיים שונים. העיר הקדושה הפכה, אפילו יותר מכרגיל, למגדל בבל היכן שמסורות ואנשים נפגשו והתעמתו האחד עם השני. דו קיום נובע משלום כאן, אפילו היום. שתי תהלוכות אורתודוכסיות הגיעו לשיאן כשהגיעו לתחנה התשיעית; במספר אירועים נוצר מתח רב היה בין המשטרה הישראלית והפלסטינים מירושלים.
בערך בשעות הצהריים, התהלוכה של הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש נראתה שלווה יותר, לפחות בקרב האחים הפרנציסקאנים. מאחוריהם כולם ניסו לעבור דרך הקהל, "אתה, תפסיק לעקוף אותי – אני הייתי ראשון", צעק תייר לצעיר אחר. "ואני מתנועת הצופים של ירושלים – זה הבית שלי", השיב הצעיר, מוטרד.
בשעות אחר הצהריים, ראינו מחזה מרהיב, שהינו במצב הטוב מעין קריקטורה. אדם שמנמן לבש גלימה מלוכלכת ומכוסה בדם מלאכותי, לבוש גלימה על ראשו, מגלם את ישוע המשיח. הוא מלווה ע"י מספר אנשים צבעוניים. שני שומרים רומים לבושי שריון וקסדות, נשים לבושות בצבעי אפור, לכאורה בגדים "אוריינטליים" עם תכשיטי פלסטיק – תצוגה שנראית כמו הפקה הוליוודית גרועה. הפרנציסקאנים הגיעו לבזיקליה, נכנסו אליה ויצאו משם.
הם [הפרנציסקאנים] עדיין לא ביצעו את הליטורגיות. הסי מבלויות העיקרית הינה ביום שישי הגדול להיאסף, כולם, בבזיליקה בערב: הלוויה של ישוע המשיח. לפני כן, אותו טקס ייערך בקרב הקהל הרב שבכנסייה של הקהילה, היכן שהמאמינים המקומיים מוזמנים להתפלל עבור אחיהם שבסוריה.
בשעה שמונה וחצי בבוקר התהלוכה הפרנציסקאנית מוכנה לצאת ממנזר סאן סלבטורה, והמשטרה סייעה להם ללכת בקרב הקהל הרב. הם הגיעו בסופו של דבר, באיחור, והבזיליקה היתה יותר ממלאה. משך הטקס, צלב עם גופה נשאה בתהלוכה לגולגולתא ולאחר מכן נשאה לאבן המשיחה. לפי המסורת, הגופה נלקחת ומורדת, מונחת על בד לבן, נמשחת ע"י הקוסטוד ומנובאת אל הקבר. הקהל היסטרי, דוחף ומנסה לגעת בפסל המזכיר לנו שישוע ידע את המוות. הפרנציסקאניים ממשיכים בתפילותיהם בדבקות, מורגלים למקום ומחייכים באי נוחות קלה. "ככה זה, ככה זה בכנסיית הקבר. צריך שיהיו חיים כאן, אחרת אין חיים במקום אחר", העיר אחד האחראים על הסקרמנטים שחזר מעימות קל עם חלק מעולי הרגל שעמדו על מחסומים של בטחון, מנסים למצוא איזון. כעת הלטינים עוזבים את המקום והרעש וההמולה מוחלפת ע"י מתיקות של ערב בחודש אפריל. למשל מספר שעות ירושלים חוזרת לשלווה לילית.
בחצות, השער החדש נחסם ע"י המשטרה שמכינה את עצמה כבר למפרע לווסת את זרם עולי הרגל שינסו בכל דרך שהיא להיכנס לעיר ומשם לבזיליקה בעבור האש החדשה [שבת האור].
מתחת לתקרה המקומרת של הקפלה של הפרנציסקאנים (הקפלה של הצליבה), הם כרעו ברך והעריצו את השרידים של הצלב הקדוש. האח אנטוניו, סמינריסט מקרואטיה, הסביר: "זהו רגע של ניצחון משום שבבשורה ישוע שולט על הצלב הזה. הוא התעלה כאן, כך כשאני כורע איני מרגיש רק את הכאב של ישוע המשיח אלא גם נחמה עמוקה עבור כל המין האנושי." זוהי הנחמה שהמאמינים של קהילת ירושלים ולאחר מכן האחים הפרנציסקאנים יחושו כאשר הם יצטרפו שוב לקהל האנשים שילכו היום בדרך הצלב [ויה דולורוסה].
אפילו כשהייסורים של ישוע המשיח הוזכרו בכנסיית הקבר, הרחובות של ירושלים היו מלאים בתהלוכות אינספור שהחלו בדרך הצלב עד לבזיליקה. למרות שזה התקופה העמודה ביותר של הטרידום של חג הפסחא, אף על פי כן קשה לא לזכור ולהיזכר בייסורים של ישוע. הצבא הישראלי והמשטרה חסמו את הדרכים על מנת לווסת את זרם עולי הרגל, היה חם, האוויר חנוק. בעיקר, היה צריך להיות זהיר לא לדרוך, ושלא ידרכו עליך, כולם דוחפים את כולם בכוח. גוף ורגש ניסו להשתלט על אותו מרחב.
תהלוכה נערכה אחרי תהלוכה, אולם אף אחת לא היתה דומה לקודמתה. אלפי צלבים פלשו לירושלים, עשרות של זרמים דתיים שונים. העיר הקדושה הפכה, אפילו יותר מכרגיל, למגדל בבל היכן שמסורות ואנשים נפגשו והתעמתו האחד עם השני. דו קיום נובע משלום כאן, אפילו היום. שתי תהלוכות אורתודוכסיות הגיעו לשיאן כשהגיעו לתחנה התשיעית; במספר אירועים נוצר מתח רב היה בין המשטרה הישראלית והפלסטינים מירושלים.
בערך בשעות הצהריים, התהלוכה של הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש נראתה שלווה יותר, לפחות בקרב האחים הפרנציסקאנים. מאחוריהם כולם ניסו לעבור דרך הקהל, "אתה, תפסיק לעקוף אותי – אני הייתי ראשון", צעק תייר לצעיר אחר. "ואני מתנועת הצופים של ירושלים – זה הבית שלי", השיב הצעיר, מוטרד.
בשעות אחר הצהריים, ראינו מחזה מרהיב, שהינו במצב הטוב מעין קריקטורה. אדם שמנמן לבש גלימה מלוכלכת ומכוסה בדם מלאכותי, לבוש גלימה על ראשו, מגלם את ישוע המשיח. הוא מלווה ע"י מספר אנשים צבעוניים. שני שומרים רומים לבושי שריון וקסדות, נשים לבושות בצבעי אפור, לכאורה בגדים "אוריינטליים" עם תכשיטי פלסטיק – תצוגה שנראית כמו הפקה הוליוודית גרועה. הפרנציסקאנים הגיעו לבזיקליה, נכנסו אליה ויצאו משם.
הם [הפרנציסקאנים] עדיין לא ביצעו את הליטורגיות. הסי מבלויות העיקרית הינה ביום שישי הגדול להיאסף, כולם, בבזיליקה בערב: הלוויה של ישוע המשיח. לפני כן, אותו טקס ייערך בקרב הקהל הרב שבכנסייה של הקהילה, היכן שהמאמינים המקומיים מוזמנים להתפלל עבור אחיהם שבסוריה.
בשעה שמונה וחצי בבוקר התהלוכה הפרנציסקאנית מוכנה לצאת ממנזר סאן סלבטורה, והמשטרה סייעה להם ללכת בקרב הקהל הרב. הם הגיעו בסופו של דבר, באיחור, והבזיליקה היתה יותר ממלאה. משך הטקס, צלב עם גופה נשאה בתהלוכה לגולגולתא ולאחר מכן נשאה לאבן המשיחה. לפי המסורת, הגופה נלקחת ומורדת, מונחת על בד לבן, נמשחת ע"י הקוסטוד ומנובאת אל הקבר. הקהל היסטרי, דוחף ומנסה לגעת בפסל המזכיר לנו שישוע ידע את המוות. הפרנציסקאניים ממשיכים בתפילותיהם בדבקות, מורגלים למקום ומחייכים באי נוחות קלה. "ככה זה, ככה זה בכנסיית הקבר. צריך שיהיו חיים כאן, אחרת אין חיים במקום אחר", העיר אחד האחראים על הסקרמנטים שחזר מעימות קל עם חלק מעולי הרגל שעמדו על מחסומים של בטחון, מנסים למצוא איזון. כעת הלטינים עוזבים את המקום והרעש וההמולה מוחלפת ע"י מתיקות של ערב בחודש אפריל. למשל מספר שעות ירושלים חוזרת לשלווה לילית.
בחצות, השער החדש נחסם ע"י המשטרה שמכינה את עצמה כבר למפרע לווסת את זרם עולי הרגל שינסו בכל דרך שהיא להיכנס לעיר ומשם לבזיליקה בעבור האש החדשה [שבת האור].