ביום שישי הגדול אחרי הצהרים, הפרנציסקאנים של הקוסטודיה בארץ הקודש עורכים טקס בכנסיית הקבר, הנקרא ’תהלוכת הלוויה של ישוע המשיח’. טקס זה אינו מפורסם כשאר חגיגות הפסחא, אך הוא טקס מרגש ונוגע ללב, והמשתתפים בו אינם יכולים להישאר אדישים למה שהם עדים לו.
למעשה, למעט מאוד אנשים יש אפשרות לצפות בטקס מקרוב מכיוון שכנסיית הקבר מלאה לגמרי ביום השישי הגדול. בנוסף לצליינים ולנוצרים המקומיים, כמעט כל מאה הפרנציסקאנים המתגוררים בירושלים, משתתפים בתהלוכה.
אתר האינטרנט של הקוסטודיה הוא האמצעי המתאים ביותר לצפות במהלך הטקס הזה מקרוב (ראו את אלבום התמונות).
התהלוכה, מציגה את אירועי ייסוריו של ישוע, בסגנון ’מחזות רזי-האמונה’ של ימי הביניים. באותה תקופה היסטורית, המסורת מספרת שפרנצ’סקו הקדוש מאסיזי שיחזר סצנה מהולדת ישוע באבוס שבגרצ’יו. אך אם הפעוט ישוע אשר בעריסה מעורר רוך ללא תחושה של בעיתיות, הרי המשיח שעל הצלב מעלה הרבה שאלות בליבם של הצופים בסצנה בגולגותא.
למעשה, התהלוכה מציגה המחזה של הורדתו של ישוע מין הצלב, משיחתו בשמני קבורה, והנחתו בקבר. המחזה מתרחש בדיוק באותו מקום בו קרו אירועי ייסוריו ומותו של ישוע, מראש הר גולגותא ועד למזבח שבקבר.
ישנה סכנה בייצוג הייסורים והמוות באופן כזה מכיוון שהיא ממחישה רק את זכר מותו של ישוע ומעוררת הערצה כלפיו, אך מותו אינו מובן כראוי מבלי ההקשר לתקומתו לתחייה.
ייצוג זה אינו נותן תמונה מלאה של ייסורי ישוע המשיח, אך הוא עוזר לנו לדמיין באופן מוחשי מה חווה בגופו ישוע, בן האלוהים, וכך לענות על הצורך האנושי שלנו להזדהות עימו דרך החוויה שלנו. החלק המהפכני אשר במותו של ישוע המשיח וכן האומונה שלנו בו נעוצים בכך שאלוהים, דרך בנו, חווה את המוות כדי לנצח את המוות. "ואם המשיח לא קם לתחייה, לשווא אמונתכם" (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, 15, 17). בתקופה שבה נפגשה מועצת נייקאה השנייה (787 לספירה), בזמן המשבר האיקונוקלסטי, האפיפיור אדריאן (795-772 לספירה) כתב: "באמצעות הפנים הנראות לעין, נפשנו תיתמר דרך משיכה רוחנית אל תפארת המלכות הבלתי נראית של האלוהות, וזאת על ידי התבוננות בתמונה המייצגת את הגוף שבן האלוהים ראה לנכון לאמץ כדי להושיע אותנו. לכן, הבה נשבח ונעריץ אותו ביחד תוך הלל עם הרוח, את אותו גואל, כפי שנכתב, "אלוהים הוא רוח", ולכן אנו מעריצים את אלוהותו באופן רוחני" (מין האיגרת של אדריאן הראשון לקיסרים, במנסי XII, AB 1062).
בארץ הקודש, אשר בה היהדות והאסלאם אוסרים לייצג את אלוהים, תהלוכת הלוויה של ישוע המשיח איננה טקס דמיוני אשר בו אנו משתתפים כאילו היינו נוכחים בלוויתו של ישוע. אלא, שמשמעות האירוע הוא שהינו טקס זיכרון. בזמן המחזה , אנו מאזינים לקולו של ישוע המשיח הלוחש באוזננו: "הוי חסרי דעת וכבדי לב מהאמין בכל אשר דיברו הנביאים! הרי על המשיח היה לסבול את כל זאת ולהיכנס אל תפארת כבודו!" (לוקס 24, 26-25). בדרך זו, בדומה לאילו שעלו לרגל לאמאוס ואשר זיהו את ישוע כשבצע את הלחם, גם ליבנו רוחש עם ציפייה לקראת היום הקדוש של תקומת ישוע לתחייה: "איה ניצחונך מוות?" (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, 15, 55).
MAB
למעשה, למעט מאוד אנשים יש אפשרות לצפות בטקס מקרוב מכיוון שכנסיית הקבר מלאה לגמרי ביום השישי הגדול. בנוסף לצליינים ולנוצרים המקומיים, כמעט כל מאה הפרנציסקאנים המתגוררים בירושלים, משתתפים בתהלוכה.
אתר האינטרנט של הקוסטודיה הוא האמצעי המתאים ביותר לצפות במהלך הטקס הזה מקרוב (ראו את אלבום התמונות).
התהלוכה, מציגה את אירועי ייסוריו של ישוע, בסגנון ’מחזות רזי-האמונה’ של ימי הביניים. באותה תקופה היסטורית, המסורת מספרת שפרנצ’סקו הקדוש מאסיזי שיחזר סצנה מהולדת ישוע באבוס שבגרצ’יו. אך אם הפעוט ישוע אשר בעריסה מעורר רוך ללא תחושה של בעיתיות, הרי המשיח שעל הצלב מעלה הרבה שאלות בליבם של הצופים בסצנה בגולגותא.
למעשה, התהלוכה מציגה המחזה של הורדתו של ישוע מין הצלב, משיחתו בשמני קבורה, והנחתו בקבר. המחזה מתרחש בדיוק באותו מקום בו קרו אירועי ייסוריו ומותו של ישוע, מראש הר גולגותא ועד למזבח שבקבר.
ישנה סכנה בייצוג הייסורים והמוות באופן כזה מכיוון שהיא ממחישה רק את זכר מותו של ישוע ומעוררת הערצה כלפיו, אך מותו אינו מובן כראוי מבלי ההקשר לתקומתו לתחייה.
ייצוג זה אינו נותן תמונה מלאה של ייסורי ישוע המשיח, אך הוא עוזר לנו לדמיין באופן מוחשי מה חווה בגופו ישוע, בן האלוהים, וכך לענות על הצורך האנושי שלנו להזדהות עימו דרך החוויה שלנו. החלק המהפכני אשר במותו של ישוע המשיח וכן האומונה שלנו בו נעוצים בכך שאלוהים, דרך בנו, חווה את המוות כדי לנצח את המוות. "ואם המשיח לא קם לתחייה, לשווא אמונתכם" (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, 15, 17). בתקופה שבה נפגשה מועצת נייקאה השנייה (787 לספירה), בזמן המשבר האיקונוקלסטי, האפיפיור אדריאן (795-772 לספירה) כתב: "באמצעות הפנים הנראות לעין, נפשנו תיתמר דרך משיכה רוחנית אל תפארת המלכות הבלתי נראית של האלוהות, וזאת על ידי התבוננות בתמונה המייצגת את הגוף שבן האלוהים ראה לנכון לאמץ כדי להושיע אותנו. לכן, הבה נשבח ונעריץ אותו ביחד תוך הלל עם הרוח, את אותו גואל, כפי שנכתב, "אלוהים הוא רוח", ולכן אנו מעריצים את אלוהותו באופן רוחני" (מין האיגרת של אדריאן הראשון לקיסרים, במנסי XII, AB 1062).
בארץ הקודש, אשר בה היהדות והאסלאם אוסרים לייצג את אלוהים, תהלוכת הלוויה של ישוע המשיח איננה טקס דמיוני אשר בו אנו משתתפים כאילו היינו נוכחים בלוויתו של ישוע. אלא, שמשמעות האירוע הוא שהינו טקס זיכרון. בזמן המחזה , אנו מאזינים לקולו של ישוע המשיח הלוחש באוזננו: "הוי חסרי דעת וכבדי לב מהאמין בכל אשר דיברו הנביאים! הרי על המשיח היה לסבול את כל זאת ולהיכנס אל תפארת כבודו!" (לוקס 24, 26-25). בדרך זו, בדומה לאילו שעלו לרגל לאמאוס ואשר זיהו את ישוע כשבצע את הלחם, גם ליבנו רוחש עם ציפייה לקראת היום הקדוש של תקומת ישוע לתחייה: "איה ניצחונך מוות?" (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, 15, 55).
MAB