התמזל מזלה של הליטורגיה הפרנציסקנית להתממש באותם האתרים בחיי ישוע אותם היא מנציחה. על כן בכל שנה פזורות עליות שונות לרגל. אולם, אחת מהן הינה יוצאת דופן לחוק הליטורגי; זוהי ההנצחה של טבילת ישוע על גדות נהר הירדן, לא רחוק מיריחו, ביום חמישי האחרון של חודש אוקטובר.
בעוד שהפרנציסקנים הולכים לבית פגה ביום א’ של הדקלים או לבית לחם לחג המולד ולחג ההתגלות, לדוגמה, מדוע הם חוגגים את טבילת האדון באוקטובר, כשיום החג חל ביום ראשון שלאחר חג ההתגלות? תאריך העלייה לרגל נקבע, כך נראה, לצורך נוחות מטאורולוגית: בימות הקיץ, החום היה הופך את העלייה לרגל לקשה במיוחד, ובינואר, ישנו סיכון גדול מדי לגשם.
למרות זאת, זו התקופה בה הנוצרים האורתודוקסים מגיעים לאותו האתר לאזכוריהם התואמים. אם להאמין לדיווחים, מזג האוויר היה מתון עבורם בשנתיים האחרונות. האם יש לשקול שינוי כך שעליה לרגל זו תתאים יותר לליטורגיה הרומאית שלאחר הוועידה השנייה? השאלה נלמדת בימינו. קל וחומר מאחר ולפני שנת 1967 עליה לרגל שכזו הייתה קיימת עבור תלמידי הסמינר של המושיע הקדוש שהשתתפו בברכה החגיגית שנערכה על גבי סירה ביום חג ההתגלות, כמו הנוצרים האוריינטליים, בעוד ש"אחיהם הגדולים" הלכו לבית לחם ליום החג [1]].
כך היה, שביום חמישי זה ה- 25 לאוקטובר, כחמישה עשר אוטובוסים, שנשכרו על ידי פרוכיות יריחו, ירושלים ונצרת והפרנציסקנים, צפו בשערי ארץ ההפקר נפתחים ונכנסו לאזור שלרוב אסור על צליינים. היה גם "חידוש" השנה. בתמיכת הקפלה הקטנה בה נערכת מיסה, הוקם אוהל להגן על הקהלים מחום שמש הסתיו. הטמפרטורה אתמול הגיע ליותר מ- 30 מעלות צלזיוס על גדות הנהר, והצל היה מבורך. המאמינים שלא מצאו מקום תחת האוהל התחרו זה בזה בדרכים יצירתיות במציאת מעט צל.
בשורה הראשונה, לפני הקפלה, ישבו הוד מעלתם הקונסולים הכלליים של צרפת, איטליה ובלגיה, ועוזר הקונסול הכללי של ספרד שצעד בתהלוכה לצד האח ארטמיו ויטורס, סגנו של הקוסטוס, שהיה העורך הראשי של המיסה.
לאחר קריאת הבשורה, האח איברהים פאלטס פרנציסקני, רועה הקהילה של פרוכיית ירושלים הזמין את המתכנסים לחדש את הבטחותיהם מטבילתם לפני שהאח ארטמיו בירך.
לאחר המיסה, מרבית האוטובוסים נסעו להר הפיתוי השולט על יריחו. הבשורות הסינופטיות למעשה מדווחות על סצנה זו מחיי ישוע מייד לאחר טבילתו. הטיפוס בנתיב שמוביל למנזר ארבעים היום ארך כעשרים דקות, לאחר קריאת הבשורה והתפילה של הפרנציסקנים, הקהל התרענן בהזמנת האחים האורתודוקסים שנכחו. הירידה היוותה הזדמנות ליהנות מהנוף המדהים והפנוראמי של עמק הירדן, דקלי יריחו, והרי מואב לפני הטיפוס בחזרה אל תוך האוטובוסים והשיבה לחיים הליטורגיים ה"רגילים".
MAB
[1] טבילת האדון הייתה, ועדיין הינה במזרח, הרכיב העיקרי של חג ההתגלות. בליטורגיה המערבית, החג "נולד" במאה ה- 18, אך למרות זאת לא שולב לתוך לוח השנה הליטורגי הרומאי עד לשנת 1960 – בשלושה עשר לינואר, כלומר, היום הסוגר את שמונת ימי חג ההתגלות. הליטורגיה שלאחר הרפורמה הליטורגית של וועידת הוותיקן השנייה סיפקה משקל רב יותר לחג של טבילת האדון, וזו הסיבה לכך שהוא נקבע ליום ראשון שלאחר השישה לינואר. הטקסטים היפהפיים בתפילת השעות הינם, בחלקם, מזמורים ביזנטיים שהקיסר שרלמאן (814+) תרגם ללטינית.
בעוד שהפרנציסקנים הולכים לבית פגה ביום א’ של הדקלים או לבית לחם לחג המולד ולחג ההתגלות, לדוגמה, מדוע הם חוגגים את טבילת האדון באוקטובר, כשיום החג חל ביום ראשון שלאחר חג ההתגלות? תאריך העלייה לרגל נקבע, כך נראה, לצורך נוחות מטאורולוגית: בימות הקיץ, החום היה הופך את העלייה לרגל לקשה במיוחד, ובינואר, ישנו סיכון גדול מדי לגשם.
למרות זאת, זו התקופה בה הנוצרים האורתודוקסים מגיעים לאותו האתר לאזכוריהם התואמים. אם להאמין לדיווחים, מזג האוויר היה מתון עבורם בשנתיים האחרונות. האם יש לשקול שינוי כך שעליה לרגל זו תתאים יותר לליטורגיה הרומאית שלאחר הוועידה השנייה? השאלה נלמדת בימינו. קל וחומר מאחר ולפני שנת 1967 עליה לרגל שכזו הייתה קיימת עבור תלמידי הסמינר של המושיע הקדוש שהשתתפו בברכה החגיגית שנערכה על גבי סירה ביום חג ההתגלות, כמו הנוצרים האוריינטליים, בעוד ש"אחיהם הגדולים" הלכו לבית לחם ליום החג [1]].
כך היה, שביום חמישי זה ה- 25 לאוקטובר, כחמישה עשר אוטובוסים, שנשכרו על ידי פרוכיות יריחו, ירושלים ונצרת והפרנציסקנים, צפו בשערי ארץ ההפקר נפתחים ונכנסו לאזור שלרוב אסור על צליינים. היה גם "חידוש" השנה. בתמיכת הקפלה הקטנה בה נערכת מיסה, הוקם אוהל להגן על הקהלים מחום שמש הסתיו. הטמפרטורה אתמול הגיע ליותר מ- 30 מעלות צלזיוס על גדות הנהר, והצל היה מבורך. המאמינים שלא מצאו מקום תחת האוהל התחרו זה בזה בדרכים יצירתיות במציאת מעט צל.
בשורה הראשונה, לפני הקפלה, ישבו הוד מעלתם הקונסולים הכלליים של צרפת, איטליה ובלגיה, ועוזר הקונסול הכללי של ספרד שצעד בתהלוכה לצד האח ארטמיו ויטורס, סגנו של הקוסטוס, שהיה העורך הראשי של המיסה.
לאחר קריאת הבשורה, האח איברהים פאלטס פרנציסקני, רועה הקהילה של פרוכיית ירושלים הזמין את המתכנסים לחדש את הבטחותיהם מטבילתם לפני שהאח ארטמיו בירך.
לאחר המיסה, מרבית האוטובוסים נסעו להר הפיתוי השולט על יריחו. הבשורות הסינופטיות למעשה מדווחות על סצנה זו מחיי ישוע מייד לאחר טבילתו. הטיפוס בנתיב שמוביל למנזר ארבעים היום ארך כעשרים דקות, לאחר קריאת הבשורה והתפילה של הפרנציסקנים, הקהל התרענן בהזמנת האחים האורתודוקסים שנכחו. הירידה היוותה הזדמנות ליהנות מהנוף המדהים והפנוראמי של עמק הירדן, דקלי יריחו, והרי מואב לפני הטיפוס בחזרה אל תוך האוטובוסים והשיבה לחיים הליטורגיים ה"רגילים".
MAB
[1] טבילת האדון הייתה, ועדיין הינה במזרח, הרכיב העיקרי של חג ההתגלות. בליטורגיה המערבית, החג "נולד" במאה ה- 18, אך למרות זאת לא שולב לתוך לוח השנה הליטורגי הרומאי עד לשנת 1960 – בשלושה עשר לינואר, כלומר, היום הסוגר את שמונת ימי חג ההתגלות. הליטורגיה שלאחר הרפורמה הליטורגית של וועידת הוותיקן השנייה סיפקה משקל רב יותר לחג של טבילת האדון, וזו הסיבה לכך שהוא נקבע ליום ראשון שלאחר השישה לינואר. הטקסטים היפהפיים בתפילת השעות הינם, בחלקם, מזמורים ביזנטיים שהקיסר שרלמאן (814+) תרגם ללטינית.