האתר שעל גדות נהר הירדן , היכן שישוע נטבל, נפתח מחדש בשנה שעברה ע"י הרשויות הישראליות. מקום זה מוזכר החל מהמאה ה-5 וכיום הפך שוב ליעד עבור עולי רגל רבים, שיכולים כעת לבקר במקום שעל גבול ישראל וירדן. כאן, במדבר יהודה ובמישור יריחו, לא רחוק מהכביש המוביל לתל אל סולטן, היכן שעמדה בעבר יריחו העתיקה והיכן שמוביל למנזר היווני האורתודוכסי של ארבעים הימים של צום הארבעים, העדות הנוצריות השונות יכלו שוב לחגוג את האפיפניה המהרהרת אודות הליטורגיה של טבילת ישוע האדון. הקהילה הפרנציסקאנית של הקוסטודיה של ארץ הקודש, אשר מזה זמן רב, עד לשנה האחרונה, ערכה את הנצחת טבילתו של ישוע ביום חמישי האחרון בחודש אוקטובר, יכלה לארגן את העלייה לרגל המסורתית ב-8 בינואר, ביום ראשון הראשון לאחר חג האפיפניה, ולכן להלום את לוח השנה ליטורגי של הכנסייה הקתולית.
הקהילה הפרנציסקאנית, יחד עם הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, לקח חלק בכך בהתלהבות רבה, כפי שעשו מספר רב של נוצרים מקומיים, לא רק מאזורים תחת שליטה ישראלית ופלסטינאית הסמוכים לירושלים, יריחו ובית לחם, אלא גם מהגליל ומאזורים רחוקים אחרים. לקבוצה גדולה זו נלווו עולי רגל רבים שבאו לנהר הירדן לרגל אירוע זה. התהלוכה, שיצאה מהמנזר של הרועה הטוב, כיסתה חלק מהמדבר, ולוותה בשירים ובתפילות והגיעה, עם מאות המשתתפים, לקפלה הקטנה עם המזבח הקרוב לגדות הירדן. מכאן, מספר צעדים למטה, ישנו מקום הקרוב לנהר שבו, בינות עצי התמר, נמצא מזבח קטן לרגל האירוע עם מספר כסאות מסביב כך שאנשים יכלו לקחת חלק בחגיגה של סעודת האדון הקדושה. ברם, לא היו מספיק מקומות בחלק התחתון מסביב למזבח, ואנשים רבים עמדו על המדרגות על מנת לעקוב אחר האירוע ואף נתאספו למעלה, במקביל למעקה הבטיחות של האזור העליון.
סעודת האדון [מיסה] הקדושה נערכה בנוכחות של נציגים אזרחיים מקומיים ונערכה ע"י האב הקוסטוד, יחד עם הקרדינל ג'ובאני קופה, שגרירי הוותיקן בדימוס ברפובליקה הצ'כית ואחים פרנציסקאנים רבים וכהני דת נוספים שסייעו. במהלך סעודת האדון, נטבלו ארבעה ילדים מהקהילה המקומית, יחד עם הפריבילגיה של קבלת הסקרמנט הבסיסי יחד עם מי הירדן. באותו אופן, עם סיומה של ההוחדה (אוכריסטיה בלעז), רבים רצו להגיע קרוב לירדן ולרחוץ במימיו, ושפכו באופן סימבולי מים על ראשיהם, בהיזכרם במה שעשה כה רבות יוחנן המטביל ובישוע עצמו, כשהחל את שליחותו הציבורית, שאותה קיבל (מתי, ג:13-17).
העלייה לרגל המשיכה בביקור במנזר היווני אורתודוכסי הבנוי על הר צום הארבעים, אשר מקור שמו היה בימי הביניים ונקשר עם הזיכרון, שנשמר כאן מאז המאה ה-4, של 40 הימים שבהם שהה ישוע במדבר ושל ההתנסות שבסופה של התבודדות ארוכה זו, היה על ישוע להתמודד עם השטן (מת, ד:1-11). המנזר היפיפה, הממוקם באמצע הדרך על פני הסלעים, והנמצא ברקע ל-תל אל-סולטן ואשר חולש על מישור יריחו מכיוון צפון-מערב, נבנה בסוף המאה ה-19 ע"י נזירים אורתודוכסים מסביב למערות של נזירים מתבודדים של המדבר, שחיו שם החל מהמאה ה-5. לאחר שהלכו במדרגות המובילות למנזר, הקבוצה, יחד עם האחים הפרנציסקאנים שהגיעו למעלה ההר, עצרו על סף של המבנה לרגע קצר של תפילה. הם נתקבלו ע"י הנזירים האורתודוכסים שחיים באזור מבודד זה, ועולי הרגל יכלו להיכנס דרך דלת המנזר ולספוג את האווירה של מקום מרגש זה. לכולם ניתנה ההזדמנות לבקר בכנסייה, לבקר את המערה הישנה ובמקום קדוש קטן שאליו הייעו ע"י טיפוס של מספר מדרגות. כאן, בקיר המערבי, היכן שיישנה נישה חצובה בסלע, מסומן צלב, ושם זהו המקום המסורתי של המקום הראשון שבו התנסה ישוע. משם ישנו נוף נפלא.
ישוע הגיע לטבילה ע"י יוחנן יחד עם טור של חוטאים, ממש כמו היה חוטא גם כן. הוא היה קרוב לאדם בכל דבר, למעט באהבתו לאנושות ולציות לאביו ומשום אהבתו המושלמת אליו, האב חשף אותו כבנו המועדף, המחנך האמיתי על מנת להקשיב וכרועה הטוב על מנת ללכת אחריו. האפיפיור ברוך [בנדיקטוס] ה-16 כתב: "ישוע הינו האחד אשר השפיל עצמו להיות אחד מאיתנו. הוא נהיה לאדם וקיבל את השפלתו, אפילו מומת על הצלב (ראה אל הפיליפים, ב:7). טבילת ישוע מתאימה להגיון של הענווה והסולידאריות: זו המחווה של האחד שרוצה להיות אחד מאיתנו לחלוטין להיות לחלק מטור החוטאים. הוא, אשר היה ללא חטא, נתן לנהוג בו כחוטא (ראה השנייה אל הקורינתים, ה:21). [...] הוא שהיה "עבד ה'" שאודותיו דיבר הנביא ישעיהו (ראה 42,1). הענווה שלו מוכתבת ע"י רצונו לייסד תקשורת עם האנושות, עם הרצון ליצור סולידריות אמיתית עם האדם ותנאיו. המחווה שישוע ממתין לה הינה של הצלב, של קבלת המוות עבור חטאי האדם. המעשה של ההשפלה, אשר אותו ישוע רוצה ומצפה הינו בין הישויות של השילוש הקדוש. באמצעות מעשה זה של אהבה, רוח האל מבטאת את עצמה, כמו יונה שמעליו, וברגע זה האהבה מאחדת את ישוע עם האב הינה עדות לכל מי שנכח בטבילה ע"י קול משמיים שכולם שמעו היטב. האב מראה בגלוי לאנשים, לנו, את ההתאחדות העמוקה עימו אשר קושרת אותו עם בנו: הקול המהדהד מלמעלה בוחן את צייתנותו של ישוע בכל דבר כלפי האב וצייתנות זו הינה הביטוי של האהבה המאחדת אותם. לכן, האב שבע רצון מישוע, משום שהוא מזהה בהתנהגותו של הבן את הרצון ללכת אחר רצון האב בכל דבר "זהו בני אהובי אשר חפצתי" (מתי, ג:17). מילים אלו של האב גם קשורות לציפייה של הניצחון של התחייה ומספר לנו כיצד עלינו לחיות עבור האב, לגרום לו לחוש שביעות רצון מאיתנו, ע"י התנהגות הדומה לזו של ישוע".
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – אליס קאפוטו
הקהילה הפרנציסקאנית, יחד עם הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, לקח חלק בכך בהתלהבות רבה, כפי שעשו מספר רב של נוצרים מקומיים, לא רק מאזורים תחת שליטה ישראלית ופלסטינאית הסמוכים לירושלים, יריחו ובית לחם, אלא גם מהגליל ומאזורים רחוקים אחרים. לקבוצה גדולה זו נלווו עולי רגל רבים שבאו לנהר הירדן לרגל אירוע זה. התהלוכה, שיצאה מהמנזר של הרועה הטוב, כיסתה חלק מהמדבר, ולוותה בשירים ובתפילות והגיעה, עם מאות המשתתפים, לקפלה הקטנה עם המזבח הקרוב לגדות הירדן. מכאן, מספר צעדים למטה, ישנו מקום הקרוב לנהר שבו, בינות עצי התמר, נמצא מזבח קטן לרגל האירוע עם מספר כסאות מסביב כך שאנשים יכלו לקחת חלק בחגיגה של סעודת האדון הקדושה. ברם, לא היו מספיק מקומות בחלק התחתון מסביב למזבח, ואנשים רבים עמדו על המדרגות על מנת לעקוב אחר האירוע ואף נתאספו למעלה, במקביל למעקה הבטיחות של האזור העליון.
סעודת האדון [מיסה] הקדושה נערכה בנוכחות של נציגים אזרחיים מקומיים ונערכה ע"י האב הקוסטוד, יחד עם הקרדינל ג'ובאני קופה, שגרירי הוותיקן בדימוס ברפובליקה הצ'כית ואחים פרנציסקאנים רבים וכהני דת נוספים שסייעו. במהלך סעודת האדון, נטבלו ארבעה ילדים מהקהילה המקומית, יחד עם הפריבילגיה של קבלת הסקרמנט הבסיסי יחד עם מי הירדן. באותו אופן, עם סיומה של ההוחדה (אוכריסטיה בלעז), רבים רצו להגיע קרוב לירדן ולרחוץ במימיו, ושפכו באופן סימבולי מים על ראשיהם, בהיזכרם במה שעשה כה רבות יוחנן המטביל ובישוע עצמו, כשהחל את שליחותו הציבורית, שאותה קיבל (מתי, ג:13-17).
העלייה לרגל המשיכה בביקור במנזר היווני אורתודוכסי הבנוי על הר צום הארבעים, אשר מקור שמו היה בימי הביניים ונקשר עם הזיכרון, שנשמר כאן מאז המאה ה-4, של 40 הימים שבהם שהה ישוע במדבר ושל ההתנסות שבסופה של התבודדות ארוכה זו, היה על ישוע להתמודד עם השטן (מת, ד:1-11). המנזר היפיפה, הממוקם באמצע הדרך על פני הסלעים, והנמצא ברקע ל-תל אל-סולטן ואשר חולש על מישור יריחו מכיוון צפון-מערב, נבנה בסוף המאה ה-19 ע"י נזירים אורתודוכסים מסביב למערות של נזירים מתבודדים של המדבר, שחיו שם החל מהמאה ה-5. לאחר שהלכו במדרגות המובילות למנזר, הקבוצה, יחד עם האחים הפרנציסקאנים שהגיעו למעלה ההר, עצרו על סף של המבנה לרגע קצר של תפילה. הם נתקבלו ע"י הנזירים האורתודוכסים שחיים באזור מבודד זה, ועולי הרגל יכלו להיכנס דרך דלת המנזר ולספוג את האווירה של מקום מרגש זה. לכולם ניתנה ההזדמנות לבקר בכנסייה, לבקר את המערה הישנה ובמקום קדוש קטן שאליו הייעו ע"י טיפוס של מספר מדרגות. כאן, בקיר המערבי, היכן שיישנה נישה חצובה בסלע, מסומן צלב, ושם זהו המקום המסורתי של המקום הראשון שבו התנסה ישוע. משם ישנו נוף נפלא.
ישוע הגיע לטבילה ע"י יוחנן יחד עם טור של חוטאים, ממש כמו היה חוטא גם כן. הוא היה קרוב לאדם בכל דבר, למעט באהבתו לאנושות ולציות לאביו ומשום אהבתו המושלמת אליו, האב חשף אותו כבנו המועדף, המחנך האמיתי על מנת להקשיב וכרועה הטוב על מנת ללכת אחריו. האפיפיור ברוך [בנדיקטוס] ה-16 כתב: "ישוע הינו האחד אשר השפיל עצמו להיות אחד מאיתנו. הוא נהיה לאדם וקיבל את השפלתו, אפילו מומת על הצלב (ראה אל הפיליפים, ב:7). טבילת ישוע מתאימה להגיון של הענווה והסולידאריות: זו המחווה של האחד שרוצה להיות אחד מאיתנו לחלוטין להיות לחלק מטור החוטאים. הוא, אשר היה ללא חטא, נתן לנהוג בו כחוטא (ראה השנייה אל הקורינתים, ה:21). [...] הוא שהיה "עבד ה'" שאודותיו דיבר הנביא ישעיהו (ראה 42,1). הענווה שלו מוכתבת ע"י רצונו לייסד תקשורת עם האנושות, עם הרצון ליצור סולידריות אמיתית עם האדם ותנאיו. המחווה שישוע ממתין לה הינה של הצלב, של קבלת המוות עבור חטאי האדם. המעשה של ההשפלה, אשר אותו ישוע רוצה ומצפה הינו בין הישויות של השילוש הקדוש. באמצעות מעשה זה של אהבה, רוח האל מבטאת את עצמה, כמו יונה שמעליו, וברגע זה האהבה מאחדת את ישוע עם האב הינה עדות לכל מי שנכח בטבילה ע"י קול משמיים שכולם שמעו היטב. האב מראה בגלוי לאנשים, לנו, את ההתאחדות העמוקה עימו אשר קושרת אותו עם בנו: הקול המהדהד מלמעלה בוחן את צייתנותו של ישוע בכל דבר כלפי האב וצייתנות זו הינה הביטוי של האהבה המאחדת אותם. לכן, האב שבע רצון מישוע, משום שהוא מזהה בהתנהגותו של הבן את הרצון ללכת אחר רצון האב בכל דבר "זהו בני אהובי אשר חפצתי" (מתי, ג:17). מילים אלו של האב גם קשורות לציפייה של הניצחון של התחייה ומספר לנו כיצד עלינו לחיות עבור האב, לגרום לו לחוש שביעות רצון מאיתנו, ע"י התנהגות הדומה לזו של ישוע".
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – אליס קאפוטו