800 שנים עברו מאז שהאחים הפרנציסקאנים הגיעו למזרח התיכון, והרבה דברים השתנו מאז שהתחילה הרפתקה זו. ברם, מחויבות ודבקות שבה, משך 800 שנים, האחים הפרנציסקאנים שמרו על המקומות הקדושים ועבדו על מנת לשרת את האנשים המקומיים לא השתנו. מסיבה זו, על מנת להבין מה שהקוסטודיה של ארץ הקודש הינה כיום, עלינו להתחיל איתם ועם סיפורם: הם הגיעו מכל העולם וממדינות שונות ולכל אחד מהם ישנו יעד וייעוד מיוחד.
האח הפרנציסקאני בחג'ט קרקש הינו אח סורי כבן 41 המשרת במנזר הפרנציסקאני בדמשק, סוריה משך זמן קצר. לאחר מספר שנים של היעדרות, הוא מצא שארצו השתנתה כליל עקב המלחמה. למרות הקשיים, הוא נמצא לצד העם הסורי בכל יום ומספק להם סיוע חומרי ורוחני.
נתחיל מההתחלה.. מאיפה נובעת השאיפה שלך להיות אח פרנציסקאני?
במקור, הקריאה שלי [לשירות הכנסייה] החלה כשפגשתי את ישוע האדון כשהייתי בן 20, והוא שינה את חיי. היתה זו נקודת תפנית באמונה שלי. חשתי בצורך להגיב להתנסות זו, לאהבת האל, ולא יכולתי לשמור זאת לעצמי. לאחר מכן עברתי מסע מתיש של המסלול להיות אח משך ארבע שנים שהוביל אותי לבחירה של הקדשה מוחלטת. אני מאמין שהאל פוגע או נוגע בכל אחד עם חץ אחר. אני לא חושב שאדם צריך להשוות מסדרים דתיים כדי לבחור באחד מהם. ההיסטוריה של הקריאה שזורה בהיסטוריה האישית שלנו.לכן, העובדה שגודלתי על ידי אחים פרנציסקאנים היא וודאי חלק מתוכנית האל.
כיצד למדת אודות הקוסטודיה של ארץ הקודש וכיצד היה המסע שלך מהקריאה שלך ועד היום?
הקוסטודיה נוכחת בסוריה ולכן היא חלק מהמציאות שלי. כבן עשרה, גדלתי עם האחים הפרנציסקאנים והקריאה שלי צמחה שם באופן שקט. מצאתי את עצמי בהקשר זה ללא צורך בחיפוש.
הצטרפתי לקוסטודיה בשנת 2001 והשלמתי את הפורמאציה שלי באיטליה ולאחר מכן שירתי בקוסטודיה באיטליה משך חמש שנים ושם הייתי אחראי על המועמדים.
אני סורי מהעיר אלפו [חלב], אולם זו רק השנה השנייה של שירות בארצי שלי.
מהו הייעוד שלך באופן ספציפי?
נכון לעכשיו, אני האח הממונה האחראי וכהן הדת של המנזר של שאול הקדוש בדמשק. אנו כאן חמישה אחים פרנציסקאנים המתפצלים לשלוש קהילות ויש לנו שתי קהילות ושני מקומות קדושים. הקהילה של היא יחסית פעילה וכוללת ריבוי של פעילויות. בנוסף, לעבודה הפסטוראלית עם משפחות של הזרם הלטיני כאן בדמשק, ישנו את ההבט האקומני, כך שהכנסייה שלנו גם מקבלת ביקורים מאנשים מהזרם המזרחי. יש גם את תנועת הצופים, את המרכז הקתשיזם, קבוצה פרנציסקאנית של פעילות רוחנית לילדים, קבוצה של אנשים בעלי מוגבלויות וקבוצה למשפחות ולנשים. כך שישנן קבוצות מגוונות הקשורות לכנסייה שלנו ואנו עוקבים אחר המסע הרוחני שלהם בפעילויות החברתיות ובמסגרת העבודה.
כיצד נראים חייך בסוריה כיום?
עזבתי את סוריה בשנת 2000 וחזרתי לפני שנה. אני בטוח בבירור שזוהי מציאות מאד שונה מזו שעזבתי. החברה סבלה טראומה גדולה מאד, כך שאזורים שלמים עברו שינוי ומשפחות שלמות נעלמו או שהיגרו או שעברו לחלקים אחרים במדינה.
אנו נפגשים עם קשיים על בסיס יומי, וניתן לראות זאת כשאנו ניגשים לאנשים. ההשלכות החמורות של המלחמה ברורות לעין: דיסאינטגרציה של משפחות, בריחה של צעירים ואנשי מקצוע, עוני, חוסר חינוך וטראומות פסיכולוגיות. אנו האחים הפרנציסקאנים מנסים לעשות את המרב עבורם מבחינה חומרית ורוחנית. מנקודת מבט של חומריות, עם התחלת המלחמה,התחלנו לתמוך במשפחות נוצריות בשנה האחרונה, הרחבנו את הסיוע ההומניטארי הזה. הרחבנו ופתחנו אותו, לא רק למשפחות מהזרם הלטיני, אלא לכולם: קתולים מהזרם המזרחי ומוסלמים. זהו גם סימן לפיוס.
אנו עושים כל זאת תודות למחויבות של המיזם של האגודה בעד ארץ הקודש, התומכת במיזמי החירום שלנו . נבחרתי לכהן הדת של הקהילה כאם באוקטובר 2016 ולא למשך זמן רב, אלא בחודשים האחרונים חשנו את הצורך בצוע של מיזמי פיתוח. לא רק תמיכה חומרית חשובה; ולכן אנו מתכננים מיזם המסייע לספק לאנשים עבודה, למשל. כאחים פרנציסקאנים התחלנו לפני שלושה חודשים במיזם הכולל תמיכה פסיכולוגית לילדים עם טראומות באמצעות משחק. המיזם תוכנן על ידי אנשי מקצוע ונמשך שלושה חודשים. אנו גם מנסים לעבוד בתחום החינוך.
מהי המוטיבציה שלך בחיי היום יום בייעודך ובחיים הרוחניים?
בוודאי שהתפילה והקשר שלי עם האל מחזק אותי, אולם גם הקהילה והעבודה שאנו עושים יחדיו. אני באמת מאמין בכך. שיתוף של הקשיים עם האחים הפרנציסקאנים, אולם גם את השמחה מעניק לי הרבה תמיכה. לכן הקמנו קבוצת עבודה ואנו נפגשים על בסיס שבועי לתכנן כל דבר שאנו צריכים לעשות, בייחוד בתחום הסיוע ההומניטארי והמיזמים. דבר זה בוודאי גורם לי להרגיש שאיני לבדי, משום שבדידות הינה דבר הקשה ביותר, בשעה שעובדים יחד [זה] מעניק לכל אחד מאיתנו כח.
מהם האוצרות הגדולים ביותר שלך ומהם המכשולים במסע שלך כאח פרנציסקאני?
הקשיים האישיים שלי הינם התאמה והסתגלות למצבים החדשים, היכן שמערכות יחסים בהקשר של מתח גם הם שונים. החברה אינה מה שהיתה בעבר. אני נפגש עם קשיים פרקטיים, לפעמים גם שמסתובב. לא קל כאן, יש בעיר הרבה מחסומים ועמדות בדיקה ברחובות ובין הערים. ישנו גם קושי להתנהל עם הזמן שלי, כש-80% ממה שאני עושה מוקדש לסיוע הומניטארי, בשעה שעבודה רוחנית ופסטוראלית נשכחים קצת לעיתים. רציתי להעניק יותר לעבודה רוחנית, אולם כיום אנשים נלחצים הרבה יותר מצרכים אלו, ויש גם אתגר לסייע לאנשים להבין מהי הכנסייה. בשעה שמספקים תמיכה חומרית וכלכלית, הכנסייה אינה רק זאת, אלא מקום שבה קהילה חיה וגדלה יחדיו.
האוצרות שלי הינם הטוב שבהרבה אנשים, העזרה שלהם, האמונה שלהן, הדבקות שלהם, כל מה שאני רואה סביבי. אל לנו שלא להעריך חיי יום יום, היכן שלמרות הקשיים של המלחמה, ישנם אנשים צעירים המקדישים מזמנם ומהאנרגיה שלהם לטובת הכלל, האחרים והכנסייה. זוהי המציאות היום יומית, אולם אין להמעיט בערכה משום שזהו [דבר] רגיל.
אם אנו רוצים לדבר על דבר מה שהוא מעט לא רגיל, אזי בראש יש לי מספר אנשים ועדים לכך. למשל, יש לי חבר באלפו שלפני המלחמה פתח בית ספר לחרשים. הם גם העניקו מזמנם למרות הקשיים הרבים, אולם היתה להם הזדמנות לעזוב את הכל וללכת למקום נוח יותר. הם בחרו להישאר אפילו שיש להם ילדים קטנים. כך שהם מסכנים את חיי ילדיהם. בית הספר, למרות שממוקם באזור מאד מסוכן באלפו, הוא הדבר היחידי שנותר מהעיר עבור החרשים. בכל עת שאני נפגש עימם, הם מעניקים לי הרבה אופטימיות ואנרגיה.
האם יש לך מסר עבור הצעירים הנמצאים במסע?
באהבה, אין וודאות מתמטית. לעולם לא תהיה לך הוודאות של קריאה ספציפית. תצטרך להיות מסוגל לסכן את חייך, להימשך לדבר מה יפה. אני חושב שצריך לחשוב על היופי של החיים כאח פרנציסקאני, ואם יופי זה מספק, אזי תוכל באמת לוותר על דברים למען זה. אולם, אם הקריאה נתפסת רק כויתור, ספק וסבל, אז לבטח אין זו הדרך הנכונה.
N.S. - B.G.
