800 שנים עברו מאז שהאחים הפרנציסקאנים הגיעו למזרח התיכון, והרבה דברים השתנו מאז שהתחילה הרפתקה זו. ברם, מחויבות ודבקות שבה, משך 800 שנים, האחים הפרנציסקאנים שמרו על המקומות הקדושים ועבדו על מנת לשרת את האנשים המקומיים לא השתנו. מסיבה זו, על מנת להבין מה שהקוסטודיה של ארץ הקודש הינה כיום, עלינו להתחיל איתם ועם סיפורם: הם הגיעו מכל העולם וממדינות שונות ולכל אחד מהם ישנו יעד וייעוד מיוחד.
בנוסף לעבודה של האחים הפרנציסקאנים המוצבים במזרח התיכון על בסיס קבע, השירות של אלו המגיעים משאר המקומות גם כן חיוני עבור הקוסטודיה של ארץ הקודש. האח הפרנציסקאני אנטוניו מילזו, למשל, הינו מורה של מועמדים ב-מונטה פלקו והוא עובד על מנת לסייע לקוסטודיה מאיטליה. מתוך 38 שנות חייו הוא שהה 14 שנים מתוכם באחווה, שנתיים מתוכם שהה באיטליה (מועמד וחניך), שנה בלבנון (שנה על מנת ללמוד ערבית), שישה שנים בירושלים וחמש שנים במונטה פלקו (בבית הפורמאציה).
הבה נתחיל מן ההתחלה. מהיכן השאיפה שלך להיות פרנציסקאני נובעת?
תמיד כבר מהיותי ילד, האל שמר אותי קרוב אליו על ידי כך שהייתי נער מזבח בכנסייה. משחקי הילדות שלי היו קצת שונים משל ילדים מאחרים. למעשה, בשעה שחלק [מהילדים] אספו קליפים של שחקני כדורגל או שיחקו כדורגל, אספתי דמויות קדושות קטנות ונהנתי לערוך תהלוכות ו[התחזתי]לערוך סעודת אדון בחוץ. כשהייתי כבן 10 נכחתי בנדרים של בת דוד שלי שהפכה לנזירה ואני זוכר את השמחה שהיא חלקה עימי ועם אימי: "כשאגדל , אני רוצה להיות כהן דת."
השנים חלפו והתחלתי לעבוד עם "הפעולה הקתולית" וקבוצה שמסייעת לעניים ולסובלים. בגיל 16, עברתי את המשבר הגדול הראשון שלי: חשתי שהאל רוצה יותר ממני, וחשתי זאת מהמילים של הבשורה "הקציר הוא בשפע אולם העמלים מעטים", "לך, מכור את רכושך ותן אותו לעניים... לאחר מכן לך אחריי" ומשפטים נוספים מסוג זה שתמיד הותירו אותי עם תחושת חוסר מנוחה. כך שהחלטתי לשוחח עם אימי, ששכנעה אתי שזו רק אשלייה, שזה מה שאחרים מצפים ממני מכיוון שתמיד ראו אותי בכנסייה. מאותו רגע ואילך, השתקתי את הקול שדפק על דלתות ליבי והקדשתי את עצמי לדבר מה נוסף: התשוקה שלי לאמנות.
חיי היו שקטים ושלווים כמו כל בן גילי, בין לימודים ועבודה, כצלם או כמוכר פרחים, עד שפגשתי אדם פשוט, ספר שבילה את ימיו בלספר אודות ישוע, ישוע, שלמרות שהשנים הרבות עברו להן, עדיין לא ידעתי היטב, ישוע שכמעט יכולתי לגעת בו בידי, חי, הולך בינינו. הוא שכנע אותי לאשש [זאת]. לא אשכח יום זה; האל הביא אותי לחוש את באופן חזק יותר ומיום זה ואילך רציתי להכיר אותו יותר ולשהות יותר בתפילה, להקשיב לדבר האל – הבנתי לאט לא, שמצאתי שלווה ושלום רבי עוצמה.
כיצד הוודאות של הקריאה שלך צמחה בתוכך?
לאחר החתימה [חתימת הקודש], נכנסתי להתחדשות בקבוצה רוחנית והשבח הביא אותי למערכת יחסים קרובה יותר עם האל. היתה זו קבוצת התבודדות ובמהלך קשתיזם שבו אח פרנציסקאני דיבר אודות המתן הגדול של הקריאה ושל הכהונה. מילים אלו נכנסו ישירות לליבי עד כדי כך שחשתי רע, ולאחר מכן הגיע משבר חדש, שהחל ונמשך זמן רב יותר אפילו. למעשה, התחלתי לקחת בחשבון את האפשרות שהאל יציע לי דבר מה אחר ממה שתכננתי עבורי. אני זוכר את כל הפעמים שבהם סרבתי ללכת אחריו ובכל פעם השתקתי את קולו בליבי. שלא לדבר שזה לא היה הזמן הטוב ביותר עבורי משום שכמעט סיימתי את לימודי, כשהיה לי עתיד פתוח לנגד עיני, מלא פלאים. פחדתי לדבר על זה עם המשפחה שלי או עם חברים שהיו חושבים שאני משוגע, כפי שהיה באמת לאחר מכן. אולם האל החליט אחרת וכך, לאחר שדיברתי עם כהן הדת שלי, שוכנעתי – לא ללא ספקות מספר – שהאל קורא לי. הספקות שלי עלו מהפחדים שלי ממסירה מוחלטת של עצמי לרצון האל ומלספר לעצמי למעשה שזה אולי האשליה העצמית של ושאני כבר משרת את האל. לכן, מדוע לתת לו יותר? לאחר שהאל סובב את זרועי מספר פעמים, התחלתי מעת לעת להיות נוכח בסמינר של המחוז שלי, משום שאת הלימודים באוניברסיטה עדיין הייתי צריך להשלים, אולם מוקדם מאד חשתי שאין זה המקום שהאל קורא אותי אליו.
כיצד הפכת לאח פרנציסקאני של הקוסטודיה?
בדרכים רבות, למדתי על פרנסיס הקדוש ועל המודל שלו של חיי בישור והקשבתי לעדות יקרה מפז של האחרים של הקוסטודיה ושל הקלריסות העניות, שבהתבסס על הדוגמא של פרנסיס הקדוש, עזבו את הכל והלכו אחר העניים והאדון הצלוב. לבסוף, לאחר חצי שנה, מצאתי את מקומי. המסע של הקריאה שלי לא היתה מחוסנת בפני סבל וקשיים וביניהם גם מכשולים מצד המשפחה מכרים שלי או השלמה של הלימודים שלי, שאיבדו את חשיבותם עד אז, אולם האל עשה שימוש במכשולים קטנים אלו על מנת לחזק את האמונה שלי בו. מייד לאחר סיום הלימודים, הבנתי שהאל מבקש ממני להתכחש לחלוטין לעצמי כך שאמסור את עצמי לו באופן מלא. כמו אברהם, הוא גרם לי לעזוב את ארצי, ביתי, השדות שלי, אמא, אחים, אחיות וחלומות ולהגיע לארץ שלא ידעתי מה היא תראה לי. לאחר נדודים משך זמן רב, מצאתי עצמי בארצו של ישוע, מתן בתוך מתן, שלא ציפיתי לו, ממשיך את המסע של חיפוש אחר האל. ארץ הקודש שינתה את עיני, ליבי, תפיסת חיי, האחווה, את האל שהוא האב של הכל ואשר רוצה את ישועת הכל: זהו האוצר הגדול שהבאתי לליבי כל עת שהאל קורא לי לשרת אותו.
מהו הייעוד שלך כיום?
כיום אני כמורה מוצא את עצמי מלווה צעירים אחרים במסע הנפלא של גילוי רצון האל בחייהם. אנשים צעירים אלה הינם בעלי אישיות שונה, היסטוריה, שפה, תרבות ואפיון שונה של ראיית ותפיסת החיים והעולם באופן כללי. זוהי מחויבות עבורי על מנת ליצור "תמונה אחת ויחידה", לב אחד ולהיות אחד בישוע המשיח מ"כל כך הרבה צבעים".
מה מניע אותך בייעוד זה?
זהו מאמץ יפיפה שלעיתים מעייף, אולם מלא שמחה ופרי, שתמיד "מקבל" את מנת הדלק שלו מתפילה, מסבלנות של "רוח הוקדש" של האיכר ושל העוזר של רוח הקודש, על מנת לוודא מה באמת האל רוצה, תמיד להיות מונע על ידי חיפוש של האמת הטובה של הצעירים שהם במסעם. בליווי שלהם, אני מנסה להכניס לפרקטיקה את מה שאני למדתי קודם מהסיפור האישי שלי, ואני מנסה להעביר את המרכזיות והתשוקה לישוע המשיח שללא דרך זו לא תהיה סיבה כלשהי להיות קיים.
מהי מערכת היחסים שלך עם דמותו של פרנסיס הקדוש?
בייעוד שלי, אני זוכה להשראה באופן ברור מהחיפוש והגילוי של הדמות של פרנסיס שחי ועבד ב"ארץ הפרנציסקאנית הקדושה" לפני שעזב למזרח להביא שלום. עבורי, פרנסיס הוא מודל של אחווה, מיעוט, עוני של בישור, דו שיח וזהות כריזמטית, שבלעדיה הייתי מאבד את הסגנון המיסיונרי שלי.
מהו המסר שלך לצעירים הנמצאים בשלב של חיפוש?
לאנשים הצעירים שבתהליך החיפוש, אני יכול לומר,שאני מקווה שתוכלו לשאת את הייעוד של האל עבור חייכם, משום שעימו אנו באמת ובתמים הופכים למה שאנו נקראים להיות ואנו רוכשים את האושר שאנו תרים אחריו באופן כה נלהב.
N.S. - B.G.
