ירושלים היא מקום של כל הניסים וזהו נס שכזה. בכל שנה, כנסיית ירושלים חוגגת את מציאת הצלב הקדוש ב-7 במאי בהדר ובהוד. אפילו שיום חג זה הוסר מלוח השנה הרומי ב-1960 על ידי האפיפיור יוחנן ה-23, הוא עדיין נחוג באותו מקום שבו הקיסרית הלנה, אימו של קונסטנטינוס, מצאה את הצלב, שעליו נצלב ישוע ומת עליו. מבחינה אטימולוגית, "מציאה" משמעה "גילוי". הקפלה הנוכחית, מקושטת באדום ובזהב לרגל האירוע, הינה מחצבה עתיקה החצובה בסלע, ואשר ממוקמת מספר מטרים מהר הגולגולתא. לפי המסורת שם האביזרים של הייסורים נזרקו לאחר קבורתו של ישוע. לכן, היה זה שם כעבור 300 שנה , ב-327, שהמלכה הקדושה מצאה את השרידים היקרים מפז קבורים בטינופת. בתפילת הבוקר, או בתפילת הלילה, בשעות המוקדמות של יום שני, ה-7 במאי, הוקראו מקראות המנציחות נס זה. תמצית מההיסטוריה של הכנסייה מאת רופין הקדוש לאחר מכן הוקראה בהקשר לכיצד התאפשר ריפוי של אישה [הלנה הקדושה] על מנת לאמת שהצלב הקדוש נמצא בין שלושת הצלבים שנמצאו שם, ושני הנותרים היו הצלבים שעליהם נצלבו שני הגנבים באותו זמן שבו נצלב ישוע המשיח.
במהלך סעודת האדון, האב הקוסטוד, פרנצ'סקו פאטון, הזכיר בדרשה שלו כי "המוצא את הצלב של ישוע המשיח, מוצא חיים". בחזרה למקרא הראשון, הוא ערך השוואה "אמביציה, דחייה, קנאה ורצון לנקום, חמדנות ורצון לרכוש דברים ואפילו אנשים, למה שהאפיפיור פרנסיס מכנה תרבות של בזבוז לאותם נחשים שתקפו את העבריים אטבע הפראי, בשעה שהם מחו כנגד האל. כשהעבריים הביטו בנחש שמגיח מהמטה של משה על ידי להגן ולשמור על החיים, "זה טוב עבורנו ללמוד להתבונן, להמשיך ולחפש את התרופה היחידה שיכולה לרפא אותנו – ישוע שעלה לצלב, ישוע שניתן מאת האב ושנתן את חייו לנו מתוך אהבה"|, הוסיף הקוסטוד. בשעה שיום שישי הקדוש מנציח את הייסורים הכואבים של ישוע המשיח ואת מותו, יום החג של מציאת הצלב האמיתי, המתקיים במהלך תקופת חג הפסחא, מזכיר לנו שהצלב הינו מקור לחיי עולם. לכן, האב הקוסטוד סיים בהזכירו כי "אין זו שאלה של ללכת ולחפש סבל מיותר, אלא להרהר קודם כל באהבה החופשית והעצומה שעימה ישוע המשיח מושיע אותנו, ולאחר מכן ללמוד מישוע המשיח כיצד להפוך את כל מה שמטריד אותנו או מה שגורם לאי נעימות וסבל לאהבה. זו הדרך היחידה להפוך להגיוני את הסבל שהוא חלק מקיומנו. בסופה של סעודת האדון, השריד של הצלב האמיתי. שהונח על גבי המזבח של הקפלה משך שני ימי יום החג, נישא בתהלוכה ולפי המסורת, התהלוכה סבבה סביב האדיקול של הקבר הקדוש שלוש פעמים. מזכירים כי המוות אינו המילה האחרונה. לאחר מכן, המאמינים נתנו כבוד לשריד [של הצלב האמיתי].
