האירוע שהסתיים בשקט היה יום חמישי הקדוש, וכעת היה תורו של יום שישי הקדוש להתחיל בשקט. בשחר שבתאריך ה-14 באפריל, כנסיית הקבר התמלאה שוב במאמינים מלאי ציפייה. המנהלן האפיפיורי של הפטריארכיה הלטינית, מונסיניור פיירבטיסטה פיצהבלה, הגיע לגולגולתא, נושא את שריד של העץ שעליו נצלב ישוע, באותו מקום שהו הונח לפני אלפיים שנה. הסיפור של הייסורים של ישוע המשיח הוקרא בקול רם על ידי שלושה קוראים יחד עם מקהלת הקוסטודיה בשעה שהחליפו תור זה עם זה. ישוע המשיח נראה שחווה מחדש את סבלו, אינו מגיב למי שתקף אותו, שוב נושא את צלבו, ממש כמו בכל יום, מתוך אהבה. פרטים קטנים ציינו את העובדה שזהו רגע של רוחניות עמוקה: כהני בדת בגלימות אדומות, עולי הרגל בעיניים בוחנות, רגש של תחושת אמת פנימית של המילים. כצפוי ביום ייחודי זה, התפילות האוניברסאליות הוקראו והוכרזו.
"ממש במקום של הגולגולתא, עד לייסורים ולמוות של ישוע הגואל שלנו והמרכז של הארץ שבה האנושות קיבלה את הרגנרציה של דמו, אמו מלווים את ישוע בייסוים, מכבדיםת א צלב העץ המקודש", אמרו מונסיניור פיצהבלה. עם קשיים עקב צפיפות רבה במקום, המאמינים וכהני הדת הצליחו להגיע לגולגולתא; הם נשיקו את הצלב, כסימן לכבוד כמחווה סימבולית.
ביום שישי הגדול, לפי המסורת העתיקה, הכנסייה אינה עורכת את ההוחדה, אולם ההוחדה עדיין ניתנת לאחר שנלקחת מקברו של האדון ישוע. הבזיליקה של התחייה, בינתיים, ניתן היה להקשיב לתפילות ולשירים של זרמים נוצריים אחרים. "המקום ייתכן ויכול להיות מבלבל עבור אנשים שנמצאים כאן וחלק מהקולות שניתן לשמוע, אולם כאן, בייחוד ביום שישי הגדול, זהו אירוע יוצא מן הכלל", אמרה עולה רגל מפולין שלא הצליח לעקוב אחר האירוע כולו במעלה הגולגולתא. בעלה, הלברט, הבהיר: "אני חש בלבול ומתרשם מאד בו זמנית. מקשיב לאופנים שונים של תפילה של הכנסיות השונות, וזה יפיפה. זה חשוב לאחדות של הכנסייה."
לאחר מספר שעות, הקהל הרב החל להתאסף לפני מנזר ההצלפה, היכן שממוקמת התחנה הראשונה. עולי רגל, אנשי קהילה מקומיים, נזירות, סמינריסטים ואחים פרנציסקאנים החלו את דרך הצלב מכאן. המאמינים הינם שונים בגילם, מוצאם ודיברו בשפות רבות. היו מגיעים יותר עולי רגל אילולא אם משטרת ישראל לא היתה חוסמת את הדרך במטרה לשמור על סדר לשווא. אנשים נפנפו בידיהם מאחורי המחסומים: "תנו לי לעבור! אני רוצה להשתתף גם כן!" צעקה אישה חסרת פחד שכעסה מאד על החיילים. ברי המזל ביותר הצליחו להגיע לתחנה הראשונה והחל דרך הצלב. "כמה מרגש!" אמרה הנזירה אנג'לה מספר פעמים. היא, שהינה זריזה יחסית, יכלה לראות דברים לפני שהצלמים יכלו. בשעה שנשארה מקדימה בקרב הקהל. " אין זו הפעם הראשונה שאני משתתפת ולמדתי מתי עלי לזוז!", אמרה עם קריצה קטנה.
הסמטאות של העיר העתיקה היו עמוסות לעייפה. המאמינים עקבו אחר קולו של האח הפרנציסקאני קלוביס, שהוביל את התפילה עם המיקרופון שלו. לאחר הפרנציסקאנים, הקהילה הובלה על ידי תנועת הצופים מהעיר העתיקה. מרק סמיר הצעיר היה עימם, לבוש בירוק עם צעיפים של גור קלאסי סביב צווארו. הם העירו: "עבור רבים, זוהי הפעם הראשונה שלהם, אולם אנו כאן עושים זאת כל שנה! זה תמיד טוב. אנו חשים חלק מכל זה: זה קרה ממש כאן במה שהוא היום חלק מהעיר שלנו!". שתי התהלוכות, האחת אחרי השנייה, התפללו במהלך שחזור המסע הכואב של ישוע המשיח. ולו לרגע, לפני התחנה השמינית, הקהל השתתק. מאות אנשים היו דוממים. האווירה היתה מאד שונה מהאירוע המשמח של יום ראשון של הלולבים.
תחנה אחר תחנה, הקבוצה הגיעה לכנסיית הקבר. הם הגיעו לגולגולתא, צולעים. הם עצרו באופן טקסי לפני האדיקול ששופץ לאחרונה. התחנה ה-14 – ישוע מונח בתוך הקבר לאחר שהורד מן הצלב. התהלוכה הסתיימה כאן. האח הפרנציסקאני אוסקר, לאחר שלחץ ידיים עם חלק מעולי הרגל, הסביר: "ישנה כאן תופעה מעניינת. בשאר העולם אנו חוגגים לפי לוח הזמנים: יום שישי הגדול, יום שבת הקדוש [שבת האור]....וכאן, חוגגים אותם כל יום. במקום זאת, כאן אנו חוגגים את הזמן ולא רק את המקום; אנו באותם המקומות שבו ישוע חי, מת וקם לתחייה." זו בדיוק המשמעות והייחודיות של דרך הצלב, זו הייחודיות של השבוע הקדוש בירושלים.
BG - AP
