הכנסייה של ירושלים נכנסה לתקופת ה-טרידום של חג הפסחא עם סעודת האדון ב-קואנה דומיני ועם סעודת האדון חגיגית בכנסיית הקבר. האירוע שהביא לייסוד של ההוחדה [אוכריסטיה], התפקיד של הכהונה והאהבה שאותה אהב ישוע את השליחים (תלמידים) שלו, עד לאירוע של רחיצת רגליהם, הונצח, כשהיה זה רק הליטורגיה הראשונה שבה מבוקר עד לילה, סימן את יום חמישי הקדוש בירושלים, היכן שהעובדות שמופיעות בספר הבשורה התקיימו לפני 2000 שנה.
בשמירה על הליטורגיה של יום זה בכנסיית הקבר, כשהטקס נערך על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים, מונסיניור פיירבטיסטה פיצהבלה, השמן הקדוש עבור החולים, העששיות וכהני הדת בורך. במהלך האירוע כבכל שנה כהני הדת חידשו את נדר הכהונה שלהם, כשהתקיים לא באופן פרטי אלא באופן ציבורי. אקט זה, לפי מה שאמר הפטריארך בדרשה שלו, "יוזמה לאשי האל להתפלל עבור הבישוף ועבור כהני הדת", שלעיתים מאמינים "שהם המושיעים ושוכחים שהם נושעו."
במהלך הליטורגיה של סעודת האדון של סעודת האדון, הבשורה של ישוע שרוחץ את רגלי השליחים הוקרא. "מעשה זה של ישוע הינו המשמעות האמיתית של מהי ההוחדה, כלומר – הסקרמנט של אהבת מתן השירות, בציות לאב, עד כדי מוות על הצלב.", אמר מונסיניור פיצהבלה. "לעיתים, גם אנחנו, כמו השליחים וכמו פטרוס, נראים כמי שמסרבים לחסד האל, איננו מסכימים לתת לישוע לרחוץ את רגלינו שלנו. אולם ישנה רק דבר אחד שאנו יכולים להיות בטוחים לגביו: ישוע ממשיך להסתכן בבחירה שלנו, בני האדם החוטאים, בזמן שהינו בלתי חדיר לחסד שזורם באמצעות הידיים שלנו."
מחווה סימבולית שךל רחיצת הרגליים חוזר על עצמה גם ביום חמישי קדוש זה, כאשר הפטריארך הלטיני מונסיניור פיירבטיסטה פיצהבלה רחץ את רגליהם של שישה סמינריסטים של הפטריארכיה הלטינית בירושלים ושל שישה אחים פרנציסקאנים מהקוסטודיה של ארץ הקודש. השיר של "טנטום ארגו" ולאחר מכן ליווי של התהלוכה הטקסית של ההוחדה שסבבה שלוש פעמים מסביב ל-אדיקול של כנסיית הקבר, בסופו של האירוע.
האפיזודה האוונגלית של הסעודה האחרונה ושל רחיצת הרגליים התקיימה לפי המסורת בחדר הסעודה האחרונה, שבהר ציון שבירושלים, היכן שהפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש הולכים בשעות אחר הצהריים ביום חמישי הקדוש. לפי הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטון, המשמעות של יום זה ניתן לבכם במילים שבהם עשה שימוש יוחנן שכתב את ספר הבשורה כשבהקדמה לסיפור של רחיצת הרגליים: "אישית, הייתי רוצה לתרגם: ישוע לאחר שאהב את העם והאנשים שלו בעולם, אהב אותם ומביא אהבה למימוש. [...]. התקופה של הייסורים של ישוע הינו הזמן שבו ישוע מביא את המימוש שלו עצמו של האהבה, שאותה מביאה רוח הקודש: לכן מסיבה זו ברור מדוע הדבר נהיה בשר". אולם מה מביא אהבה למימוש? האח פרנצ'סקו פאטון מסביר: "בחדר הסעודה האחרונה, ישוע מלמד אותנו באמצעות המחוות שלו ובאמצעות המילים שלו: על הצלב הוא יראה לנו זאת עם הדרך הייחודית שלו למות, לתת לנו אמא, לתת לנו את חייו עד טיפת הדם והמים האחרונה שלו. בחדר הסעודה האחרונה, ישוע מלמד זאת לנו על ידי שמניח את דמו ואת גופו בידינו שלנו".
הקוסטוד גם הרהר אודות המחווה של רחיצת הרגליים ושל מתנת ההוחדה [אוכריסטיה]: "אם הציווי של אהבה של ישוע היה רק בהבט מוסרי, היה זה בלתי אפשרי עבורנו. בהבט מעשי, בחדר הסעודה האחרונה , ישוע מאפשר לנו להבין מדוע אהבה זו, כה מלאה, הינה אפשרית אפילו לאנשים שהינם שבירים, כפי שאנו. בחדר הסעודה האחרונה הוא נותן לנו את גופו ואת דמו כך שהוא יכול לחיות בנו וכמו כן מאפשר לנו להיות מסוגלים לאהוב עד שאנו הופכים את חיינו למתנה."
בחדר שבו ישוע רחץ את רגלי השליחים, הקוסטוד של ארץ הקודש חזר על המחווה של האהבה, רחץ את רגליהם של 12 אחים פרנציסקאנים, לפי המסורת.
מחדר הסעודה האחרונה, האחים הפרנציסקאנים הלכו לכנסיית יעקב הקדוש של הארמנים ולכנסיית הארכי-מלאך הקדוש, היכן שהאחים הפרנציסקאנים התקבלו משך שבע שנים, לאחר שגורשו בשנת 1551 מהמנזר של חדר הסעודה האחרונה שהיה ביתם. "זהו מקום חשוב, זהו מקום של הכרת תודה לקהילה והן לכנסייה הארמנית", אמר האח פרנצ'סקו פאטון, לפני שיצא לכנסייה הסורית אורתודוכסית של מרקוס הקדוש. הכנסייה, שידוע שבנו אותה על המקום שהיה ביתה של מרים, האמא של האוונגליסט מרקוס, הינו המקום שבו התקיימה הסעודה האחרונה של ישוע המשיח לפי המסורת הסורית.
לסיום, בערב של יום חמישי הקדוש בירושלים, התקיימה תפילה של השעה הקדושה של ישוע בגת שמנים. במהלך הליטורגיה שנערכה על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, היה הרהור אודות שלושה רגעים: החיזוי של ישוע אודות ההתכחשות של פטרוס והבריחה של השליחים, הייסורים של ישוע בגן ולבסוף – מאסרו. אודות העובדה שזהו בפעם השנייה שבו נחוג חג הפסחא בתקופת מגיפה. הקוסטוד אמר:"כמו שישוע בלילה של יום חמישי הקדוש, אנו חשים את הסבל שמחלחל ללב של האנושות כולה. הבה נתפלל עבור אלו שחווים שעה של סבל כעת כך שהם ימשיכו לבטוח באב ולתת את עצמם באופן מלא לידיו של ישוע, כפי שישוע עשה וביחד עם ישוע.
הרהור ותפילה היו גם כן במרכז של תהלוכת הלפידים שבה, כבכל שנה, עם סיומה יוצאים מגת שמנים על מנת להגיע לכנסיית פטרוס הקדוש ב-גליקנטו, היכן שמנציחים את מאסרו של ישוע ואת ההתכחשות של פטרוס לישוע. לאחר ששרו שירים בדרך זו, ההרהור אודות ההתכחשות לישוע שממשיכה בכל יום, השתרר שקט בקרב הקהל ובגנים של פטרוס הקדוש ב-גליקנטו.
ביאטריס גוארארה
