60 ימים לאחר חג הפסחא ושבועיים לאחר חג השבועות, זה הזמן שוב ליום חג: הטקסיות של קורפוס כריסטי [יום החג של לחם החיים] המציין את הנוכחות האמיתית של ישוע המשיח בסקרמנט של ההוחדה [אוכריסטיה, בלעז]. בירושלים, האירועים לרגל יום חג זה מתחילים יום לני בבזיליקה של כנסיית הקבר. בשעות אאחר הצהריים המקדמות של ה-14 ביוני, הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש ערכו את כניסתם הטקסית לכנסיית התחייה, מלווים במנהלן האפיפיורי של הפטריארכיה הלטינית, מונסיניור פיירבטיסטה פיצהבלה. תפילת ערבית טקסית ונוכחים רבים בתהלוכה היומית קדמו ליום החג. האחים הפרנציסקאנים גם נשארו לתפילת קומפליין עד השעה שש בערב.כנהוג באירועים טקסיים שכאלו, בשעה שירושלים הלכה לישון, עטופה בחשכת הלילה, בכנסיית הקבר ניתן היה לשמוע שירי הלל. אלו היו התפילות של ליל השימורים שתמיד מובילים אותם האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה.
בבוקר למחרת, משפר שעות לאחר מכן, הבזיליקה של התחייה היתה כבר מלאה באחים פרנציסקאנים ומאמינים לרגל סעודת האדון של קורפוס כריסטי. במהלך הליטורגיה של דבר ה', כל המקראות דנו על הלחם החי הממלא: דבר האל וישוע עצמו כשאמר: "אני הלחם החי היורד מן השמיים".
בדרשה שלו, המנהלן האפיפיורי, מונסיניור פיירבטיסטה פיצהבלה, הזכיר את החג של השילוש הקדוש, שנחוג לא מזמן, ואמר שעל מנת להבין את הרז, אף שפה יותר משפת האהבה לא ניתן לעשות בה שימוש. "הטקסיות של קורפוס כריסטי גורמת לנו ללכת צעד אחד אחורנית, ומספרת לנו דבר מה אודות כיצד האל אוהב", אמר פיצהבלה. ה"איך" הזה מתרחש באמצעות גופו". הבישוף הדגיש את האנושיות של ישוע ואת המתן שהוא עבורנו: " עם גופו הזה ישוע אהב את מי שפגש, היה קרוב לאנשים, דאג להם וראה אותם חש רחמים עבורם, נגע בהם ונתן להם לגעת בו; הוא חש רעב וצמא, עייפות ופחד; הוא הלך עם אנשים, ישב בשולחן, חווה שמחה וכעס. הוא התפלל לאב. גוף זה, להיכן שלא הלך, ריפא והושיע."
אווירה רגשית רבת עוצמה ליוותה את התהלוכה, שהתרחשה לאחר סעודת האדון, כשסבבה שלוש פעמים סביב האדיקול, ולכן גם מסביב לקברו של ישוע, היכן שגופו הוצע לעולם, היכן שהקרבן שלו העניק ישועה. בתהלוכה, הראשון בצועדים היו הקוואס, שומרי הכבוד בלבוש תורכי, שהובילו את הדרך עם המקל שלהם, לאחר מכן כהני הדת של הפטריארכיה הלטינית והקוסטודיה ולבסוף מונבסיניור פיצהבלה, שנשא את הסקרמנט המבורך. אחריו, הלכו המאמינים שעקבו עם הספרונים שלהן בידיהם על מנת לשיר שירי הוחדה. "פנגה לינגואה", "טאנטום ארגגו סקרמנטן": כל השירים המוקדשים לישוע המשיח, שנוכח בהן הסקרמנט של ההוחדה.
לאחר התהלוכה, עולת רגל ניסתה להסביר את הסיבה לרגשותיה: "בכיתי כי חשבתי מה ישוע עשה עבורי. והיום אני מלאת שמחה."
ביאטריס גוארארה
