בתאריך ה-6 באוקטובר, הקהילה של המסדר הפרנציסקאני של הקוסטודיה של ארץ הקודש נפגשה בכנסייה של המנזר , בסאן סלבטורה שבירושלים על מנת לקבל את פניהם ולברך את הנדרים הסופיים של שני אחים פרנציסקאנים: האח מרקו קארארה והאח מארלון טרינידאד מנדז פאבון.
האח מארלון, בן 38, הגיע מניקרגואה והוא מתכונן לעבור למנזר שבהר נבו, שבירדן לשנה אינטנסיבית של לימוד השפה הערבית, בשעה שהאח מרקו, 34, מגיע מאיטליה וכיום הוא לומד שנה שנייה של לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית של ירושלים.
באירוע שנערך על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטון, הוא הזכיר לאחים הפרנציסקאנים שלושה נקודות שאל להם לשכוח: "היה זה האל שבחר בכם", אמר "זוהי החכמה של הצלב אשר מדריכה אתכם; אהבה ברוח האחים היא התקן של חייכם." בדרשה שלו, האב קוסטוד תאר את תחושת הציות בכנסייה ובתוך האחווה, והזכיר לאחים שקיבלו את הנדרים הסופיים שיהיו כלים פשוטים, שיתנו לאל לנצל אותם. הוא הזכיר להם שהם נקראים לחיות ללא כל רכוש משלהם משום ממלכת האל שייכת לקטן היותר והנאהב ביותר מן האהבה הינה הנדר לפרישות שנמצא לו יסוד "שחייב להוביל אותנו לא לאהוב פחות, אלא לאהוב יותר, עד לנקודה שנותנים את עצמנו לכל אדם, לכל אישה, לכל בריאה, האב הקוסטוד
הדגיש את העובדה כי האח מרקו והאח מארלון הינם מתנה גדולה עבור האחווה שלהם והזמין אותם שלא להתייאש משום שהם מתנה לאחווה כך שהם יכולים שוב ללמוד, בכל יום, מה הפשר להיות אחים באדון".
האחים הפרנציסקאנים קראו את הנדרים הסופיים שלהם, שנכתבו במילים שלהם, כל אחד בשפת האם שלו. הקוסטוד ברך אותם בידיו וקיבל אותם לאחווה עם חיבוק.
על מנת להכיר אותם טוב יותר, ימים מספר לפני הנדרים סופיים שלהם, האח מארלון והאח מרקו סיפרו לנו את סיפורם על ידי כך שענו על מספר שאלות.
מדוע דווקא המסדר הפרנציסקאני? כיצד גילית את הקריאה לשירות הכנסייה שלך?
מארלון: עולם לא חשבתי על האפשרות להיהפך לאח פרנציסקאני. אני נמשכתי לחיי מנזר: הרעיון להשאיר את העולם בחוץ ולהקדיש את כל חיי לאל. אולם לאחר השלמת התואר שלי בספרדית, התחלתי לעבוד בבית הספר של האוגוסטינים, הקשור לפרנציסקאנים, שעימם שיתפנו פעולה במספר הפעלות. למדתי להכיר את האחים הפרנציסקאנים באופן זה. הם הציעו לי שאקרא עמוד מחייו של פרנסיס הקדוש וכך התחלתי ללמוד יותר אודות חיים אלו [של פרנסיס הקדוש].
מרקו: אני עבדתי כנגר; היו לי הרבה חברים ואהבתי באמת את חיי. מתוך עניין אישי, התחלתי להתעמק בלימודי דת, רק עבור התרבות האישית שלי, אולם במהלך מסע זה משהו בתוכי השתנה. לאחר הלימודים, הייתי מורה דת, אולם מעולם לא חשבתי על קריאה דתית.
לאחר מכן התחלת לחקור והשתתפתי במספר קורסים של קריאה לשירות הכנסייה עם כהני דת של מחוז הבישופות, אולם לא חשתי משיכה כשלהי לחיים מסוג זה. יום אחד "במזל" הייתי במנזר של מונטה פלקו עם חבר ושם גיליתי שיש בית חניכים של הקוסטודיה אולם מעולם לא שמעתי על כך. במקום זה ויחד עם הפרנציסקאנים גיליתי את הקהילה והחיים הבינלאומיים של האחים של הקוסטודיה, "חיי קהילה בתפילה": זה מה שהיכה בי הכי הרבה ושלא ידעתי זאת לפני כן. לכן השאר בודאי הגיע אחר כך גם השתתפי במונטה פאלקו. גם רכשתי ידע אודות פרנסיס הקדוש, על ארץ הקודש וכמובן על הקוסטודיה.
כשאתה חושב מחדש על הקריאה שלך, מהם ההבטים החשובים ביותר של הסיפור שלך?
מארלון: אני ישר חושב על שני דברים, שני מקרי מוות. הראשון היה מותו של חבר שלי שהציל אותי ממוות [בטביעה] בנהר; הוא היה מאד מקושר בעיר שלי ומעבר לה: הוא השתתף בקבוצת צעירי הקהילה. אני השתתפתי בפעם הראשונה בזה משום שהם ערכו אירוע לזכרו ואהבתי את מה שראיתי. לאט לאט, בשעה שפיתחתי יחסי חברות עם החבר'ה שאלו אותי לרוב לגבי עצה ממני, ואז שאלתי את עצמי: למה לא להיהפך לאדם דת?. המוות השני קושר אותי לארץ הקודש: כשהייתי כבר אח פרנציסקאני במרכז אמריקה והם הרגו את הקומיסיונר של הקוסטודיה בניקרגואה משום שהם רצו לגנוב ממנו. האח ברונו ואריאנו, בזמנו מנהל הקריאה לשירות הכנסייה של הקוסטודיה, הגיע ללוויה שלו ואמר לי אודות האפשרות להגיע לארץ הקודש עם מלגה וכך הגעתי לכאן.
מרקו: עבורי, היסוד הבסיסי הינה החוויה של לחוש נאהב, של לחוש את הרחמים של האל. כשהייתי במשבר, מצאתי את האלמנטים ואת האפיזודות שהזכירו לי אודות כך והביאו לי בטחון, והקריאה שלי חידשה זאת ואוששה מחדש. ישנם הרבה יסודות ואפיזודות, אולם עבורי הם אביזרים: לחזור, לחוש נאהב, בשבילי זה בסיסי. מעבר למרכיב הראשון, שהיה חשוב בחיי, ישנה פגישה עם אנשים שלא חשוב מי הם יכולים להיות. חיים דתיים מציעים לי את האפשרות להיות קרוב יותר לחיי אנשים בדרך חדשה, שגיליתי אותה ואני גם נהנה. זה מציע לי סוג של העשרה עמוקה ושל שיתוף אני חושב שכאיש דת קל יותר למקם את האדם שבמקרה מולך במרכז, ולהיות נוכח עבורו או עבורה. כשזה מגיע לחלוק עם אחרים, אני חושב שזה הדבר הכי חשוב: עבור האדם האחר לדעת שמולו יש איש דת שמקשיב ונוכח באופן מלא.
איזה סוגים של מאבקים נפגשת עימם כשהגעת לארץ הקודש?
מארלון: הייתי רגיל לאחראי על הצעירים עם החקלאים. תמיד הייתי עסוק בהוראה, קשתיזם פעילויות אחרות. כשהגעתי לכאן, לארץ הקודש, לא ידעתי איטלקית וזו היתה הפעם הראשונה שנסעתי כה רחוק ממרכז אמריקה. בהתחלה, התעמתי עם משברים משום שהכל היה שונה: החל מהשפה, האוכל, לתרבות. בזמנו, האח דוברומיר, סגן הקוסטוד, עזר לי רבות. הוא אמר לי: "עליך להחליט החלטה ולהבין שהאל יש לו תוכנית לכל האנושות כאן בארץ זו, באותה ארץ שהגעת על מנת להגן.האם אתה רוצה להישאר כאן, היכן שישוע נולד, להוות עדות לעולי רגל ולמקומיים, בשם הכנסייה". לאחר שהחלטתי להישאר, פקחתי את עיני להרבה דברים. ראשית כל העבדה שהקוסטודיה עושה הרבה יותר שירות קהילתי מאשר חשבתי: יחד עם הצעירים המקומיים הקשישים וכל האנשים שאנו מסייעים להם.
מרקו: אני מתגעגע לפסגות הררים שהייתי רגיל אליהם: האלפים האיטלקיים. לא נתקלתי ביותר מדי קשיים, אולם עם הרבה אתגרים ללא ספק. אתגרים אלה סייעו לי בסופו של דבר: שפות, מבורות נוצריות שונות, אוכל חדש. בשבילי זה מה שמעניק "פלפל" לחיים.
מה גילית בחיים הדתיים שלך?
מארלון: אני חש כמו שמצאתי את מה שהיה חסר לי. אני מרגיש שמילאתי את החלל שנשאתי בתוכי. תמיד חשתי חלל בתוכי, אולם כאן בארץ הקודש אני מבין שאת זה חיפשתי: אחווה, הבנה, נקודת מבט חדשה לחיים. רציתי דבר מה שיאפשר לי לחוש שלם, שלם עם עצמי. אם הייתי צריך לעבור זאת שוב בוודאות הייתי בוחר באותם חיים.
מרקו: בשבילי זה מעבר לכל אופן של צמיחה אישית. כאן אני חש שעוצבתי על ידי האל עם פטיש ואיזמל: לפני תחילת החיים של הקהילה, הייתי הרבה יותר מסוגר וחסר סבלנות. כעת אני מודע לשינוי בתוכי ובאופי ולמרות שאני חושב שיש עוד עבודה שיש לבצע, החיים האלה טובים עבור הצמיחה שלי כאדם.
ג'ובאני מלספינה
