היה זה בבוקר בחודש אוקטובר בשנת 1937, כאשר האח הפרנציסקאני מריו טנגורה יצא לארץ הקודש בפעם הראשונה. הוא היה בן 13 ולא היתה כל וודאות עבורו, למעט הרצון ללכת אחר האל, היכן שהוא ייקח אותו לשם. היום, בגיל 96, האח הפרנציסקאני הינו עד יקר ערך להזכיר את העבר של הקוסטודיה, שאותה שירת כמעט מאה שנים. מהחדרים של המרפאה של המנזר של סאן סלבטורה שבירושלים, האח הפרנציסקאני מריו עבר על השינויים בחייו שלו ובאלו של האחים הפרנציסקאנים של ארץ הקודש.
הקריאה לשירות הכנסייה ולארץ הקודש
הכל החל עם הקריאה לשירות הכנסייה שלו ולהיהפך לפרנציסקאני, שאותה חש האח מריו כשהיה בן 12, בכפרו בדרום איטליה, ולנזאנו (בארי). הוא רצה להיכנס למנזר של הפרובינציה הפרנציסקאנית המקומית, אולם משפחתו הגדולה לא יכלה לאפשר לו זאת מבחינה כלכלית. היה זה האח הפרנציסקאני בארץ הקודש האח בונוונטורה קקוצי, בכפר שדיבר על העבודה של הפרנציסקאנים בארצו של ישוע המשיח, שהיה להחלטי לחייו. האח הפרנציסקאני הסביר שהקוסטודיה תוכל לקבל אותו לפורמציה, ללא כל צורך בתמורה כלכלית.
"אימי ידעה היטב שלא אגיע הביתה לפחות לתקופה של עשר שנים", אמר האח מריו, "אולם למרות זאת היא רצתה שאלך. הייתי כותב לה 2-3 פעמים בשנה, אולם קיבלתי אישור ללכת הביתה רק לאחר 15 שנה מאוחר יותר. כשירדתי מהרכבת, ראיתי נערה שלא הכרתי: היא היתה אחותי שלא ראיתי אותה גדלה".
פורמציה ושהות בעמאוס [קובייבה]
איך היתה תקופת הפורמציה של חניכים צעירים בקוסטודיה של ארץ הקודש יותר משמונים שנה?
האח מריו הסביר שהעתיד של האחים הפרנציסקאנים של ארץ הקודש עוצבו בעמאוס אל-קובייבה, היכן ששכן שם סמינר בינלאומי. כיום עדיין ישנן תמונות על הקירות של המנזר כעדות לעבר. הגברים הצעירים, שהגיעו מכל העולם, למדו את כל המקצועות של בית הספר התיכון כמו גם את השפה המקומית, ערבית. הם ניהלו חיים שיתופיים, חיי תפילה וחיי לימוד.
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, אירוע לא צפוי זה טלטל את חייהם של האחים הפרנציסקאנים עד היסוד. האזור היה תחת הגנה של הבריטים ולכן האיטלקים שם (השתייכו לאומת האויב במלחמה) נחשבו לאויבים ולכן נאסרו. היו יותר ממאה אחים פרנציסקאנים איטלקיים בזמנו וכולם הגיעו לעמאוס, המקום שהבריטים החליטו שיהיה מקום מאסר, ושם הם נשארו החל מיוני 1940 ועד 1943. "לא יכולת ללכת לאן שרצית ופעמיים ביום הבריטים כינסו אותנו לפני הכנסייה למסדר זיהוי", ממשיך האח מריו. היה שפע של אוכל אולם לא היה חופש תנועה. הייתי עדיין צעיר ושהיתי בבית הספר, אום עבור אלו שלפני כן עבדו בבתי הספר או בקהילות, התה זו תקופה קשה בהרבה."
האחים הפרנציסקאנים שהשתייכו ללאומים אחרים, שלא היו שייכים למדינות שהכריזו מלחמה על בריטניה, נשארו במקומות הקודשים. רק אחרי שביתת הנשק הבריטים העניקו יותר חופש תנועה, אם כי היה מוגבל.
חיים בשירות של ארץ הקודש
האח הפרנציסקאני מריו זוכר את הקשיים, אפילו במהלך הקונפליקטים הבאים. "משך המלחמה הישראלית-ערבית, הם החליטו להעביר אותנו, הסטודנטים, ליריחו למשך מספר חודשים, מסיבות של בטחון", אמר האח הפרנציסקאני. "התחלנו ללכת מירושלים, כשלוקחים עימנו כביסה ומספר ספרים."
לאחר החניכות שלו בבית לחם ההסכמה בירושלים, האח מריו כי "הוא הסתכן בלהיות קדוש מעונה על מנת להגן על זכויות הקתולים בכנסיית הקבר". היו אלה המילים שהקוסטוד של ארץ הקודש עשה בהם שימוש עימו, כשהוא סיפר לו שהיה צריך לשיר את סעודת האדון הראשונה שלו לפני הקבר הריק,למרות הסיכון לחרוג מספר דקות מבחינת זמנים שהתאפשר לו על ידי הסטאטוס קוו בעבור הקתולים. לאחר מכן היה הסכם בין הכנסיות,אולם האח מריו לא שכח את רגשות של מספר שעות קשות אלו.
האח מריו שירת את הקוסטודיה של ארץ הקודש במילאנו, היכן שנפתח מרכז התעמולה וההדפסה, עם המורשת של יצירת המוציא לאור של ארץ הקודש. משם, הוא נשלח לעבוד במחלקת עולי הרגל במשלחת של ארץ הקודש ברומא, במטלה של ליווי קבוצות בין איטליה ובין ארץ הקודש. "לאחר מכן שהיתי שמונה שנים בנצרת, כמנהל של קאזה נובה, עד ששלחו אותי לקומיסריאט של ארץ הקודש שב-פלרמו", המשיך ואמר. "לאחר ארבע שנים חזרתי לרומא וכיום אני נמצא בירושלים", סיים האח מריו.
האהבה לקוסטודיה
"הייתי רוצה לומר לצעירים של ימינו לאהוב את הקוסטודיה. לא רק עבור הסיורים המקראיים שניתן ללכת אליהם", אומר האח. "הייתי רוצה לומר להם לחוות הכל שנדרש בעבור הקוסטודיה, עם כל הקשיים." למרות האהבה שלנו לקוסטודיה, צריך לקבל את השינויים, כמו במקרה שלו: "הלכתי מרומא לנצרת ומשם לפלרמו וזה לא היה קל. אם לא הייתי אוהב את הקוסטודיה, לא הייתי מוכן לנוע ממקום למקום. היום הכל שונה, העולם שונה, אולם אם יש לך את הקריאה לשירות הכנסייה באמת, אזי תוכל לעמוד בכל דבר."
ביאטריס גוארארה
